הבוקר התחיל בהתקף זעם של דניאל. הוא לא רצה לצאת מן החדר במלון, ואני הכרחתי אותו לעשות כן, מפני שהחדר עמוס באבק, שאינני יכול לנשום אותו. כידוע, אני אלרגי לאבק. אז אינני רוצה לבלות כאן רגע יותר מן ההכרח.
כדי להרגיע אותו, חציתי איתם את הכביש להייד פארק. הסרטונים שראיתם, בהם הילדים משחקים עם עופות המים, היו אחרי כמעט שעה שבה הייתי צריך לאחוז בידו של דניאל, אחרי כן לחבקו ולהצמידו אלי, כדי שלא יברח מן הפארק לכיוון המלון, רק כדי להוכיח לי שאני לא יכול לכפות עליו לצאת ממנו.
בסופו של דבר הרוחות נרגעו, ואז הצעתי להם לצאת למוזיאון לטבע.
דניאל התנגד. שוב ביקש לחזור למלון. ואני סירבתי. אמרתי לו, שבכול בוקר הוא בתחילה מתנגד לתכניות, ואז נהנה מהן. וכך יהיה גם היום.
הגענו למוזיאון בשעה תשע ורבע. הוא נפתח רק בעשר. היינו צריכים לחכות בתור ארוך שם שלושת רבעי השעה. ובזמן המתנה כה ארוך (זה מה שחשבנו עד שהגיע הערב), הילדים התחרפנו. הפעם בעיקר מיכאל. הוא הציק לאחיו, התרחק ממני לכיוון הכביש, התבודד עם עצמו, והתלונן על כאב רגליים.
שניהם דרשו ממני שוב ושוב לחזור לבית המלון. אני עמדתי בסירובי. וצדקתי. את הביקור שלהם במוזיאון הטבע יזכרו לתמיד. לראשונה בחייהם ראו בו לבה, ומה קורה לאדם ובעל חיים שהלבה 'ציפתה' אותם, חזו בסרטי רעידות אדמה וצונאמי, ואחרי כן בכול התוצרים היפהפיים שפולטת האדמה – גבישים וקריסטלים, מתכות ומינרלים, גייזרים ועוד.
אחרי כן הלכנו לתערוכת הפרפרים. הם שוב לא רצו בזה, אני שוב התעקשתי. אמרתי להם שזה מעניין אותי. המעצבן היה, שגיליתי כי עלינו לשלם בנפרד לתערוכה זו. ובלונדון שום דבר אינו זול. אבל החוויה בפנים הייתה עשירה. הילדים התאוננו שחם להם, כי מדובר בתערוכה בתוך חממה, המדמה את תנאי הגידול באמזונס. אבל מאוד התרגשות ושמחו באלפי הפרפרים שעופפו שם. ואחרי כן, סירבו לצאת מחנות המוזיאון לפני שקניתי לדניאל זכוכית הגדלה המתחברת לאייפון/אייפד, ולמיכאל מיקרוסקופ קטן, שכבר היום הספיק לחקור אתו דברים. פרחים, עשב, אבנים מיוחדות שליקטו בחצר המוזיאון. דניאל ביקש מיקרוסקופ אמיתי, רק שכזה עלה שם 45 פאונד. קצת יקר בשבילי. אז קניתי לו זכוכית מגדלת במקום זה. רק בערב הזכיר לי, שהבטחתי לו כי בלונדון אקנה לו מיקרוסקופ, ואני נכלמתי. שכחתי מהבטחתי לגמרי. מסתבר שהוא לא שוכח דבר.
בצהריים אכלנו המבורגר וצ'יפס וכאלה, ובאנו לבית המלון לנוח. אחר הצהריים הערתי אותם כדי לצאת אל 'העין של לונדון,' גלגל הענק ממנו ניתן לצפות בכול העיר מלמעלה.
הם כול כך השתוללו בחדר, שאיבדתי ריכוז. הזמנתי לנו תור על הגלגל לשעה 19.45, כי היה נדמה לי שלא נגיע לשם בזמן – מפני שהסתכלתי בשעון ישראל על המחשב הנייד שלי, במקום על שעון לונדון. גם לקחתי מונית ב-25 פאונד למקום, כדי שחלילה לא נאחר ונאבד את תוקף הכרטיסים.
כך יצא, שמצאתי אותנו ב'עין' של לונדון, כשלוש שעות לפני שיגיע התור שלנו, מחפש תעסוקה לילדים.
ומכיוון שגם ירד עלינו גשם, זה לא היה קל בכלל.
הסתובבנו שם הלוך ושוב. הילדים איבדו סבלנות והשתוללו. בתחילה רקדו ברחוב, את השיר 'קומסי קומסה' ואת השירים של בן אל וסטטיק. אחרי כן בעטו זה בזה והלכו מכות, בכול מקום, גם בתוך בית הקפה שקניתי לי בו כוס קפה. הם נהנו להתבונן בשחפים שמעל הנהר, ובספינות, אבל חיפשו מה לעשות. מיכאל מצא לו טריק. לבעוט בכול מיני פחיות משקה ריקות ולהציק לאחיו במקל הדינוזאור שקניתי לו. דניאל השיב לו במכות.
מה אגיד לכם, עברנו שתי מסעדות, באחת אכלתי קארי עוף וייטנמי והזמנתי להם, לפי בקשתם, מרק עוף. אבל מרק העוף היה הכי רחוק ממה שמרק עוף בשבילנו. מין תערובת קרמית חרדלית של חומר בלתי מזוהה.
עברנו למסעדה השכנה. הזמנתי לדניאל אורז וקטשופ ולמיכאל פסטה ברוטב עגבניות. הם אכלו קצת והשתוללו הרבה.
אחרי כן הלכנו לקנות גלידת תות לדניאל, ואז לעשות סיבוב על הסחרחרה במקום. ומשם לתור של גלגל הענק.
קניתי לנו כרטיסים ב-71 פאונד יחד. היו לי כרטיסים אלקטרוניים. אך כשהגענו לתור התברר שאין באיזור קליטת אינטרנט, ועל כן על כול רוכשי הכרטיסים און ליין לעמוד בתור לקופות כדי להסדיר כרטיסים בתמורה לכספם.
בשלב הזה הילדים כבר נשברו. דניאל דקר את מיכאל בסכין עץ שמצא מתגוללת ברחוב, מיכאל התיישב על הארץ בבכי, שהוא עייף ואין לו כוחות, אני חטפתי מידי דניאל את סכין העץ המסוכן הזה ושברתי אותו ועיקמתי אגב כך גם את מוט הבלון שמצא במסעדה, והוא פרץ בבכ מר, ואז התחיל דורך עלי, משתולל, מנסה לברוח ממני ומן התור לגלגל הענק.
זה נמשך כשעה וחצי, כל משך ההליכה האיטית מאוד בתור לגלגל. האנשים מסביב כמובן נדו לי בראשיהם. ילד אחד בהתקף פורענות, ילד שני סוחב את עצמו עלה ארץ בטרוניה מתמשכת על כאב רגליים ועייפות.
וכל זה תחת גשם בלתי פוסק.
לילדים היו לפחות סווטרשטים עם כובע. לי אין כובע במעיל. וכך גם הרגשתי.
עד שהגענו לשבת בגלגל הענק יצאה לי הנשמה.
אבל אז, במרומי האוויר, הילדים כמובן נהנו והיו מרותקים לנוף. דניאל גם נענה להצעתי וצילם בתחילה סטילז ואז סרט וידאו, שבו דיבר עם קהלו, על מבנה המשפחה שלנו ועל המקום שבו אנו נמצאים, במרומי הגלגל הענק.
אבל תנועת הגלגל היא מאוד איטית, סיבוב עורך כמעט שעה, ובינתיים הילדים נואשו מרוב עייפות ורעב ומותשות אחרי ריב.
עד שיצאנו משם כבר היה בערך תשע בערב, תחת זרזיפי גשם, ועייפות מרובה. לכן ויתרתי על החיפוש אחר תחנת הרכבת התחתית הקרובה, והחזרתי אותם במונית אל בית המלון.
בינתיים, מיכאל הודיע שהוא רעב, ורוצה לאכול במלון. אז הזמנתי להם מנה של ספגטי ופיצה מרגריטה. אבל עד שהגיעו המנות שניהם כבר היו עייפים מאוד. מיכאל אכל קצת פסטה, וטען, ובדצק, שהיא שמנה מדי לטעמו, דניאל לא נגע בה. את הפיצה אכלתי בעצמי.
הם ישנים עכשיו, תודה לאל. הבטחתי להם, שמחר לא נתאמץ. נישאר בסביבות המלון. נרד לפארק, נחקור צמחים ובעלי חיים.
זה היה יום כול כך קשה, עד שאיימתי עליהם, וגם חשבתי על כך ברצינות גמורה, שאסיים מיד את הטיול ללונדון, אקדים את הטיסה הביתה וזהו זה.
אבל חבל לישיפסידו עוד כול כך הרבה דברים שיש פה לראות.
נראה מה ילד יום המחר.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
