ערב על המרפסת של מוזס.

כל אימת שאני באמת ובתמים מבקש לפנק את עצמי, להיפגש עם עצמי ברוח טובה, על אוכל שאני מכיר ואוהב, ולהרגיש כמו בבית, אני הולך ל”מוזס” בשדרות רוטשילד. ולא. זה לא פוסט שיווקי, יחצני, אלא רגשי לחלוטין.

“מוזס” הוא בשבילי בית בשל חברי הטוב ערן, ומשפחתו.

במשך השנים התרגלנו להיפגש כאן. לשבת בשולחן קבוע, בפנים, לחלוק מסביבו את סודותינו, את שמחותינו, את ההלצות המיוחדות לנו.

ומאז שערן נסע לקנדה, כשאני מתגעגע אליו, או אל עצמי, הרבה פעמים זה אותו הדבר, אני בא ל”מוזס.”

כך אירע גם הערב הזה.

כל אחר הצהריים והערב ביליתי עם הילדים. אחר הצהריים, כשחזרנו הביתה, פרשתי מחדש את מרבד הדשא המלאכותי בחצר, שקיפלתי למשך עונת הגשמים הקצרה, ובפעם הראשונה בחייהם, כמדומני, הזמנתי אותם לבחור לבדם צעצועים מארגזי הצעצועים שלהם, יש להם שלושה כאלה, תודה לאל.

הם רצו בשמחה פנימה והביאו משם שני טרקטורים ושתי משאיות, ושיחקו עם עצמם על רצפת החצר, בזמן שאני הכנתי להם ירקות חתוכים לארוחת הערב.

אחרי האוכל והאמבטיה התיישבנו, כתמיד, על הפוף, וביקשתי מהם לבחור אילו ספרים הם רוצים שאספר להם הערב. וכתמיד, התווכחו בדרכם על הספרים, כל אחד בוחר ספר אחר מאחיו, ומנסה לקדמו, על ידי הטחתו על הספר של קודמו, על ברכיי.

השתדלתי כמובן לספר להם ספר אחד לפי בחירתו של זה ואחר לפי בחירתו של אחיו, ואחרי חמישה-שישה ספרים, זה הקצב שלנו מדי ערב, מפני שאינני קורא כל מילה בספרים, אלא ממחיז להם אותם, נשכבנו במיטתו של מיכאל, וניהלנו שיחה על סוגי משפחות (עליה כבר כתבתי כאן בפוסט נפרד הערב).

כשסיימנו, והם נרדמו, הרגשתי שאני מוכרח אוויר.

כבר כמה שבועות, אולי אפילו חודשים, לא יצאתי לבדי בערב מן הבית. השתדלתי שיבואו הנה חברים, בשעות אחר הצהריים, כדי לעזור לי עם הילדים. וכשבאו, כמה חברים טובים מאוד שלי, התקשינו לנהל שיחה מתמשכת, כאשר העיניים היו מוכרחות להיות בילדים.

זמן לעצמי כמעט ואין לי. הזמן הפנוי הולך על פרנסה בהוראת כתיבה או על הטיפול בבית ובילדים.

והערב כבר לא יכולתי יותר. הייתי מוכרח לצאת קצת החוצה, בחברת עצמי.

אז ארזתי את המחשב הנייד, יצאתי לחצר, ודפקתי בדחילו ורחימו על דלתה של אילנה.

“אילנה, את יכולה להיכנס אלינו קצת?” שאלתי, “אני מוכרח קצת אוויר”

היא חייכה ואמרה שכן.

ואז יצאתי בהליכה רגלית, בקבקבי הקיץ שלי, במעלה שדרות רוטשילד, מנווה צדק ל”מוזס,” שיכור מתחושת החופש הפתאומית שנחתה עלי, ומריחות הפריחה העזים המשתוללים באוויר, ברחובה של עיר, שהאביב תקף אותה לפתע.

השדירה מלאה בני אדם. בפינת הרצל חוגגת קבוצת צעירים גדולה את פתיחתו של סניף “קופי פיקס” חדש, ולאורכה מבלים רבים.

אני באתי הביתה, מבחינתי, ל”מוזס.” ניגשתי למארח, לא סיפרתי לו על הקשר הנפשי העמוק שלי למקום, כדי לא להישמע מגוחך, והתיישבתי במרפסת.

טרפתי ארט-בורגר ו’ציפס, עם רוטב הפלפלים הנפלא של המקום הזה, אפילו שיש בו גם סוכר, וכוס יין מרלו ואספרסו ארוך, ומזה שעה אני יושב כאן, אוכל, נהנה וכותב. פוסטים. לא פרוזה. אבל כתיבה רגועה, משוחררת, עם ראש קל מקצת יין טוב. וחם לי בראש ובלב.

כשעליתי הנה בשדרות רוטשילד קרא מישהו אחריי “אילן!”.

הסתובבתי.

זה היה קובי, חברו הטוב של ערן ושלי.

כל כך צחקתי.

“איזה קטע,” אמרתי לו, “חודשים לא יצאתי מהבית, ואתה לא מאמין לאן אני הולך עכשיו. ל’מוזס.’ לשאוף קצת אוויר”

קובי חייך. הוא ידע בדיוק  למה בחרתי ללכת דווקא למוזס בשביל זה. 

“תיהנה כפרה,” אמר, ונסע למקום שהוא מופיע בו בסטנד-אפ.

בכלל לא הפתיע אותי לפגוש דווקא אותו, בערב הנדיר שלקחתי לעצמי, בדרך ל”מוזס.”

הרי חברות טובה היא גם סוג של רשת טלפתית. ברור שאפגוש דווקא בקובי בדרך ל”מוזס.”

אני מופתע שלא פגשתי כאן את משפחתו של ערן ,חברי.

אבל זה כבר קשור כנראה לעניין אחר. הגיע הזמן שיבוא ארצה. כי לשבת ב”מוזס” עם עצמי זה טוב, ומנחם. אבל לשבת עם ערן וקובי והחבר’ה יחד ב”מוזס” זה כבר עניין לגמרי אחר.

לילה טוב.