הערב הזה כולנו היינו עייפים. אני התעוררתי אמש פעמיים להאכלות, מפני שמאז הווירוס והחיסונים שני הילדים מתעוררים באמצע הלילה רעבים, וקמתי הבוקר עייף לחלוטין. העברתי סדנה, במהלכה נעצמו לי העיניים, אבל למדתי להתרכז בטקסט גם במצב של חצי שינה. ברגע שהחברות הלכו הביתה, בשתים עשרה ומשהו בצהריים, נפלתי למיטה לשינה.
חשבתי שאישן שלוש שעות, עד שיגיע הזמן ללכת לאסוף את הילדים מן המעון. אבל ישנתי שעה אחת בלבד, עד אחת וחצי, ואחרי כן לא יכולתי להמשיך לישון.
אז תחת זאת המשכתי בעריכתו של ספר השירה והסיפורת שאני עורך, לתלמידה שלי, בת למעלה משמונים, שביקשה שאזדרז בעריכתו, כדי שעוד תספיק ליהנות ממנו.
בשלוש כבר נסעתי למעון כדי להשיב ממנו את הילדים. הם היו מחוייכים ושמחים, אבל כשהגענו הביתה כבר צעקו שהם רעבים.
האכלתי אותם ורחצתי אותם, ובדיוק אז הגיע הנה אבא שלי.
הוא בא הנה לכמה שעות, כדי לשחרר אותי לשבת לכתוב קצת, ויצא עם הילדים לטיול ערבית במרכז סוזן דלל.
יצאתי מהבית עם אוכל להחלפה בסופר פארם, ורק אחרי כן התיישבתי בבית הקפה. היה לי קשה להיכנס חזרה לחומר, לעולם הרומאן הבא שלי, אז התחלתי לצותת לחבר'ה שישבו בשולחן לידי, כתבתי מקצת מדבריהם ותיארתי אותם. נדמה לי שיצא מזה בסיס לסיפור.
רק אחרי שקמו והלכו משם פתחתי את התיק, נכון יותר לומר המזוודה שלי, והוצאתי ממנה את ערמת הדפים. תערובת של דפי תחקיר, דפים מודפסים במכונת כתיבה, ופרקים שהוקלדו כבר למחשב ונמצאים באמצע שכתוב.
חזרתי לליין העלילה, קראתי למן ההתחלה עד שהגעתי למקום שהפסקתי לשכתב בו, לפני כשבוע וחצי-שבועיים. שכתבתי עוד קצת, ואז גיליתי שחסר לי שם פרק, שאני יודע בוודאות שכתבתיו.
התחלתי נובר בערימות הנייר, בלב חרד, כי אם חס וחלילה היה אובד לי, לא הייתי יודע את נפשי.
בסוף מצאתי אותו בין דפי מכונת הכתיבה. מסתבר שמרוב עמל מסביב לילדים, שכחתי להקליד חלק ממה שכתבתי כבר במכונת הכתיבה.
אז סימנתי את זה להקלדה, ואמרתי לעצמי שבזה הסתיימה עבודתי הערב. איתרתי את החומר הנדרש להמשך הבנייתו של הרצף הסיפורי, וחוץ מזה אני כבר נרדם על הניירת.
כשחזרתי הביתה מצאתי את אבא מאכיל את דניאל, בעוד מיכאל מיילל על הארץ.
"הילד רוצה לאכול," אמר לי אבא.
הבטתי במחברת, בה אני רושם את ההאכלות וההפרשות שלהם. עברו בקושי שעתיים מאז ההאכלה הקודמת.
הבנתי שהוא לא רוצה לאכול, הוא רוצה תשומת לב.
ואני, מה אומר לכם, כבר ממש נפלתי מהרגליים.
הרמתי אותו על ידיי עד שאבא יגמור להאכיל את דניאל ואז מסרתיו לו. סיכמנו שאישן שעה, ואז אקום ואשחרר את אבא שלי לדרכו.
הצלחתי לנמנם בדיוק חצי שעה, וגם זה בסיוע מדיטציה, דהיינו רבע שעת שינה נטו.
קפצתי מהשינה למשמע בכיו של מיכאל.
אבא החזיק אותו במאוזן בידיו, והילד בכה ובכה בלי הפסק.
"לא ככה, אבא," אמרתי לו, "ככה," הרמתי את הילד כך שיאחז אותו במאונך בחיקו.
"הילד זקוק למגע, לא להשכבה."
אחרי כן הושבתי אותם בין ברכיי וקראתי להם את "פרפר נחמד," ואבא התמוגג, ואז נפרד מאיתנו לשלום ונסע הביתה, לנוח.
דניאל נרדם די מהר, אבל מיכאל סירב.
בתחילה החלטתי להתחכם לו. הכנתי לו פירה בטטה ותפוח אדמה, עם טיפת שמן זין ומים, משאריות הבטטה ותפוחי האדמה בתנור שהיו לי במקרר.
הוא זלל את זה בתיאבון, אבל בכה ודרש גם בקבוק.
כשסיים הנחתי אותו במיטה, אבל הוא המשיך לבכות.
מרחתי לו ג'ל נגד כאבי הבקיעה של השיניים, כי אצלו הן ממש בוקעות, כבר ממש רואים את קצוותיהן הלבנים.
אבל זה לא עזר לי.
אז לקחתי אותו לידיי, התיישבתי איתו ליד השולחן, והראיתי לו איך אני אוכל סלט.
הרמתי בין אצבעותיי פיסות ירק, בזו אחר זו, אמרתי לו את שם הירק ואז לעסתי אותו בתיאבון.
הילד הביט בי מחוייך ושקט.
"זה גזר, וזה פלפל צהוב," אמרתי לו, "זה מלפפון וזו גמבה," ולעסתי בהדגשה את הירקות.
הוא ממש נהנה מן הדמונסטרציה, ועקב בעניין אחר האופן בו אני מעלה אל פי את הסלט במזלג, ונוגס בין מזלג למזלג בפרוסת לחם אחיד בקוטג'.
לונה הגרגרנית באה, כהרגלה, לשכב למרגלות השולחן, אולי ייצא לה מזה משהו.
ואז בא לי הרעיון.
קמתי איתו אל מגירת הלחם בארון המטבח, בה אני שומר על הממתקים שלי ועל הממתקים של לונה. הוצאתי משם 'עצם' ממזון כלבים, הראיתי אותה בידי למיכאל, ואז קראתי ללונה שתקרב אלינו.
היא רחרחה ומיד פתחה את פיה, ממש קרוב למיכאל, שפרץ בצחוק מלבב, שעה שהכלבה כרסמה את העצם מידיי.
אחרי שלוש פעמים הוא עוד צחק בהנאה, אז החלטתי לעשות אותו הדבר עם סולטן.
קמתי עם מיכאל בידיי, אל המקרר. הוצאתי ממנו צביטה אחת של טונה במים, וקראתי לסולטן להתקרב אלינו.
סולטן בא, נעמד למרגלותיי, ואני הרכנתי את מיכאל בידיי כדי שיראה איך סולטן מלקק ואז נוגס בטונה.
וזה שימח אותו מאוד.
"אתה רואה, מיכאל," אמרתי לו, "מיכאל אוכל, אבא אוכל, ועכשיו גם לונה וסולטן אוכלים. כל החיות אוכלות אוכל."
הוא הקשיב לי בתשומת לב.
הנחתי אותו שוב במיטה, מתוך אמונה עמוקה שכעת, אחרי שחווה עולם ומלואו איתי, בזמן איכות של שנינו, הוא יירדם.
אבל הוא עוד בכה כהנה וכהנה עד שנרדם לבסוף.
זה לא קל, לשמוע ילד בוכה, וגם לתת לו לבכות קצת במיטתו, עד שיירגע.
אבל כל רגע כזה עם אחד מהם, עם מיכאל או עם דניאל, לבדנו, זה רגע של חסד בל יתואר ממש.
לילה טוב.
