התנגדות ושמחות אחרות (29).
רובכם כבר מכירים אותי, ויודעים שמדי יום אני מבשל לבנים אוכל טרי שהם אוהבים לארוחת צהרים. היום הגדלתי עשות. הפשרתי מבעוד מועד פרוסות חזה עוף וחצי קילו בשר טחון. הכנתי שניצלים מצופים לדניאל, כדי שיוכל לטגן אותם כשיחזרו מבית הספר, לו, ואולי גם לאחיו, כי כך הם שומרים על טריותם. למיכאל החלטתי להכין הפתעה – פסטה בולונז. השארתי לו פסטה במסננת על צלחת במרכז השולחן, ואת רוטב הבולונז עם חצי קילו בשר טחון ומטובל מהכפר בסיר על הגז.
כדרכי בימים שבהם אני הולך לישון לפני שובם מבית הספר, הדפסתי להם מכתב ותקעתי אותו בין המשקוף לבין הדלת, ונכנסתי למיטה לשנת צהרים. אך רגע לפני כן ראיתי שמיכאל התקשר. חזרתי אליו. הוא סיפר לי שההסעה הביתה קצת מתאחרת, ואני ניצלתי את ההזדמנות לבשר לו בקול אוהב שהכנתי לו את המטעם האהוב עליו – פסטה בולונז.
"אבל אבא, אני כבר לא אוכל בשר," הזכיר לי.
חטפתי הלם. כן. הוא אמר לי שבזמן האחרון הוא לא נהנה מאכילת בשר. שום סוג של בשר בכול דרך בישול, צליה או טיגון. זה לא טעים לו ועולה לו בגרון. אבל מזה שבועות הוא כמעט לא אוכל. בבוקר הוא שותה כוס תה ממותק, בבית הספר מכרסם פיתה זעתר שאני מכין לו בתנור, או שתי פרוסות לחם שאפיתי, על התפוח כבר ויתר מזמן, בצהרים, בבואו הביתה, הוא אוכל קערת דגנים בחלב ובערב 2-3 משולשי פיצה, או פסטה ברוטב עגבניות. ובין לבין המון מתוק. עוגיות, סוכריה על מקל, קוביות שוקולד חלב.
השיחות אתו לא הועילו. לא הצעות התפריט השונות, גם לא ההפחדות, לפיהן בסוף נגיע לעירוי בבית חולים, לא מפני שזה מה שאני רוצה, אלא מפני שהוא פשוט לא נותן לגוף שלו מה שהוא זקוק לו כדי לצמוח.
הערב נקטתי בגישה חדשה.
"מיכאל," אמרתי לו, "אני רוצה לתת לך ספר לקרוא. לעלעל בו."
"אבל אני באמצע קריאה של ספר אחר."
"לא ספר כזה," חייכתי – והבאתי אל השולחן בסלון את ספרה של פיליס גלזר, 'חגיגה צמחונית.' "זה הספר הראשון שקניתי לי, כשאני הפכתי לצמחוני (לפני שחזרתי להיות בשרני ואז שוב צמחוני ושוב בשרני). קרא בו, עבור על התוכן או על הכותרות, וכול דבר שייראה לך מעניין, אבשל לך או שנבשל אותו יחד."
הוא הביט בספר בפקפוק.
"תראה, אתה יכול לגשת לתוכן העניינים ולבחור מתכונים לפי הדברים שאתה אוהב. כמו אבטיח, כרוב וכך הלאה."
"כן, בוא נעשה סלט כרוב!, קפץ ממקומו.
"אבל אין לנו כרוב בבית," השבתי לו. ואז נזכרתי שאפיתי ממש בשבילו שני ככרות לחם לארוחת הערב, והצעתי לו שנבחר יחד מטבל או ממרח כלשהם מן הספר, ונכין אותו.
הוא בחר בממרח זיתים שחורים.
חִרצנתי חצי קופסה של זיתים שחורים, שקניתי ביום שישי במעדניה של רמי לוי בכרמיאל, הוספתי לה זיתים שחורים שכבשתי בעצמי (לא סיפרתי לכם על זה, אבל כבשתי בעצמי וכעת יש לי עשר צנצנות של זיתים כבושים מעצי הזית בתובל, שכעת הבשילו בכבישתם), שמן זית וקצת מים, וכתשתי הכול בבלנדר.
טעמתי. זה יצא מר מדי, כי שמן הזית הכתית המובחר שקניתי הוא מר. חשבתי רגע, ואז הוספתי לממרח חופן של אגוזי מלך וקובייה דשנה של גבינת צאן. זה ריכך את המרירות.
אחרי כן חתכתי לנו סלט ירקות גס. הילדים הביעו רצון לחתוך סלט לעצמם, ודניאל עמד וחתך קערת ירקות לעצמו וקערת ירקות לאחיו, כל ילד לפי טעמו, ואז התיישבנו לאכול.
מרחתי למיכאל פרוסה במעט חמאה, ועליה ממרח זיתים. הוא אכל את זה בתיאבון, ואז מרחתי לו עוד חצי פרוסה. והוא אכל מזה וגם מסלט הירקות שאחיו הכין לו.
אמרתי להם שארוחת הערב הזאת הייתה הצלחה משמחת, פיניתי את הכלים לכיור, ועמדתי ושטפתי אותם בעודי מחייך לעצמי. לפעמים הסקרנות עובדת, לא שיחות תבהלה. בינתיים מיכאל כבר ביקש ממני להכין לו בהקדם סלט קרעי חסה ערבית ועשבי תיבול עם קרעי פיתה אפויה. ואני הוספתי שאכין לו גם ממרח אגוזי קשיו. כך, אני מניח, אצליח להוסיף לתזונתו את אבות המזון, ולא אשתגע מדאגה, שהילד שלי לא אוכל.
היה כבר שלב כזה במשפחה שלנו, כשאחי טל הפך בנעוריו לצמחוני. רכשתי לו אז את 'חגיגה צמחונית', ואני עוד זוכר איך אימא שלי זכרה לברכה הייתה מבוהלת שמא הילד לא יאכל כראוי. מה ששבר אותו היה האוכל בצבא. מאז עברו שנים. והוא ואשתו עברו לתזונה קטוגנית עם הרבה בשר.
והרי אני עצמי עברתי פעמיים בין בשרנות לצמחונות, ולאחרונה, אחרי שהקימו בפתח תובל רפת עגלים, וריח בְּאשׁה נורא עולה ממנה, גם אני מהרהר בחזרה לצמחונות. המחשבה על העגלים המופרדים מאמותיהם האומללות, כדי שתתנה לנו חלב ותיכנסנה שוב ושוב להריון לצורך זה, בעוד בניהן ובנותיהן מגודלים לבדם, בגעגועים נוראים לאמותיהם, ואז מובלים לשחיטה, שבסופה ממתינים צרכנים כמוני כדי להכין מבשרם פסטה בולונז וקבאב, מחרידה אותי שוב, ויותר.
דברים משתנים, הזכרתי לעצמי, וצריך לקחת הכול בפרופורציה, אבל להשתדל בכל מיני המצאות לגוון למיכאל את מזונו. מה שידעתי לעשות למען עצמי בעבר, להיטיב את תזונתי בלא בשר, אדע לעשות גם בשבילו.
ככה זה כשאנחנו הורים.
