היום, כשחזרנו מן המעון, מיכאל ודניאל אכלו בקושי חצי בקבוק ומיד רצו לחצר, אל דלתה של אילנה, כדי לקרוא לה. אילנה לא הייתה עוד עת בבית, ואני התיישבתי על הכורסה בחצר, שהסטתי אל גרם המדרגות, כדי שלא יטפסו לקומה השנייה, והבטתי בהם. הם היו צריכים לשחק.
אז הכנסתי אותם לעגלה והלכנו לגן השעשועים הקטן, זה ברחוב ראשונים, הקרוב מאוד לביתנו. שם התנדנדנו בנדנדות, זחלנו לתוך החלל המעוגל, המתפתל כלפי מעלה, של המגלשה לילדים גדולים, דניאל נהנה לזחול לתוכו, ולהחליק, להחליק ולזחול, בוכה כשאינו מצליח לטפס לתוכה פנימה, וכשהוא נעזר בדחיפה של ידי הוא מטפס עד לעיקול הפנימי הבא של המגלשה, יושב בו, מאושר, ועושה קולות, המהדהדים בתוך קרביה, בעוד מיכאל מנסה לנצל את תשומת לבי המרוכזת באחיו ולברוח בזחילה במעלה הגן, מעבר למצע הרך של רחבת המשחקים, על מדרכת האריחים העולה בשיפוע לבתי השכנים.
תפסתי אותו כמובן, והחזרתי אותו בידיי לרחבה, בעוד דניאל מביט בנו מקצה המגלשה.
אחרי כן קירבתי אותם לסולם העולה לחלל הרבוע של המגלשה הנמוכה יותר, ולימדתי אותם לעלות בסולם. מיכאל תפס את זה במהירות, צהל בכל פעם שהגיע לתוך החלל הזה, ומיד הושיט את ידיו, מבקש לרדת כדי לשוב ולטפס במעלות הסולם.
דניאל התקשה קצת יותר עם העניין הזה, הסולם. להרים כך רגל ויד נגדית, זו על שלב בסולם וזו על השלב שמעליו, להניף עליהם את משקל גופו הכבד, זה היה לו קצת יותר מדי.
היה לח מאוד. נטפתי זיעה. אספתי אותם למרות מריים לתוך העגלה והלכנו לסופר פארם, לקנות מטרנה אקסטרא קייר ולהתקרר במיזוג.
כשחזרנו הביתה דניאל בכה מרעב. אז למרות שהשעה הייתה רק חמש וחצי הושבתי אותם על מושבי האכילה ונתתי להם חצי כריך עם חומוס ופירורי עוף בגריל. הם אכלו מזה קצת, הוסיפו על כך את שאריות החלב שהותירו בבקבוקי אחר הצהריים, וקינחו בשמחה בחצי שקית במבה.
הלכנו להתרחץ ולהתלבש בפיג'מות, ואני השליתי את עצמי, שזכיתי מן ההפקר, והם יילכו לישון כבר בשש ומשהו. הכנסתי אותם למיטות, התיישבתי למולם וקראתי להם את "זהבה ושלושת הדובים."
השתדלתי. באמת השתדלתי. אפילו הפקתי מתוכי קולות של אבא דוב, אמא דובה ודוב-דובון.
אבל מיכאל משך בתלתליו של דניאל, לא עזר כמה הזזתי אותו לקצה מיטתו, שוב ושוב חזר לנקודת המפגש של המיטות ואחז בשערו של אחיו, ודניאל לא זז משם, כאילו נותן עצמו בידי אחיו, רק כדי שיוכל לבכות.
בסוף הבנתי שאין להם שום כוונה לישון, אז הורדתי אותם על הפוף הגדול במרכז החדר, והשתרעתי עליו אף אני, בתחתונים, נהנה ממגע הרצפה הקרה ומשני ילדיי, המטפסים עלי, דניאל נושק ונושך אותי לחליפין, מרוב רצון להביע אהבה, ומיכאל מטפס עלי, מתמכר לרגע לחיבוקי ומיד ממהר הלאה, אל אורגן המשחק.
מהר מאוד עברו מחדר הילדים אל הסלון, וממנו אל הדלת.
וברגע שראו בחצר את אילנה רצו אליה בצהלות.
אילנה נכנסה, נטלה את דניאל בידיה, ואני את מיכאל בידיי, שניהם רחוצים ולבושים כבר בפיז'מות, וכך יצאנו אל החצר.
שני הממזרים מיד דרשו לרדת מן הידיים, למרות שהם רחוצים, ולזחול בחצר אל תוך ביתה של אילנה, וממנו שוב לחצר. דניאל נעמד, ייצב עצמו והחל הולך, ממש הולך, בקרטוע מתוק של צעדים, ביני, שישבתי על הכורסה בחצר, לבין מכלי הגז של השכנות, צוהל ומוחא כפיים בגאווה על הישגיו. ראה זאת מיכאל ונעמד בעמידת מוגלי, על ארבעותיו, מבליט למעלה את עכוזו הקטנטן, צהלה בעיניו, וזחל ככה הלוך ושוב על מרבד הדשא הירוק הסינתטי בחצר.
שעה ארוכה שיחקו בה. אני כבר הייתי עייף לגמרי. קמתי בחמש בבוקר, נסעתי לחיפה, חזרתי, בקושי נחתי חצי שעה לפני שהבאתי אותם מן המעון, קיוויתי שהם יירדמו, והנה הם ערניים לגמרי.
"אני כבר מוכן לגמרי לישון," אמרתי לאילנה.
"אבל הם עוד ערניים לגמרי," צחקה, "ואם תשים אותם במיטות הם יעמדו ויבכו."
בשלב מסויים הרמתי את שניהם בידיי, יחד והבאתי אותם אל המיטות.
הם כמובן בכו.
אבל אז השמעתי להם את הדיסק של שירי הילדים ושניהם התחילו לרקוד. במיטות.
ואחרי כן קיבלו בקבוק ערב, ונרדמו.
נפלתי על המיטה, וישנתי כמה שעות, משבע וחצי עד אחת עשרה. ואחרי כן התעוררתי, וישבתי לשכתב שני סיפורים קצרים שלי. אחד שכתבתי מתוך דמדומי שינה לפני כשבועיים, וממש הפתיע אותי בטבעו, והאחר – תיאור נוף שהנביט מתוכו סיפור, שהוסיף לעצמו דיאלוג מזמן וממקום אחרים.
הבטתי בדפים המשוכתבים ושמחתי.
מצאתי את זמן העבודה החליפי שלי. אי שם בין אחת עשרה בלילה לאחת לפנות בוקר.
אבל שמחתי עוד יותר על ילדיי. על כך ששניהם כבר עומדים והולכים, ומתגאים כל כך בהליכתם המהדסת ממקום למקום, עוד לא רצים, אבל כבר הולכים בלי עזרה וכמעט בלי להיתמך בחפצים בדרך.
הדברים מתחילים להתארגן בתוכי.
אמנם עוד אין לי בן זוג, וזה קשה לי, והכתיבה עוד לא שבה למסלולה, ואולי בכלל מצאה לה מסלול חליפי. אבל יש לי שני בנים מדהימים, שמשמחים אותי בכל רגע יותר ויותר.
לא נעים לי להודות בזה, בייחוד אחרי יומיים של בדידות לא קלה, עם הילדים לבדי בבית.זה כאילו לא מתארגן נכון, הרגשות המנוגדים האלה. אבל זה רק כאילו.
אפשר לומר שאני מאושר.
