כשהבאנו את פינו הביתה, לתובל, טיילנו איתה, כגורה קטנה, בשבילי הקיבוץ. אחד מחברי הקיבוץ עבר על פנינו, הציץ בגורה הלבנה המתוקה ופלט: " Oh, this one is going to be a big one!". אני אז החמצתי פנים. ראיתי בזה הסתייגות בלתי נעימה. אך הבלגתי על כך.
פינו גדלה איתנו כשנה וחצי. והיא מאוד גדלה. ואז גם החלה לגלות את מאפייני הגזע שלה. היא כלבת מרימן מעורבת בפיראני, כלבת רועים טריטוריאלית.
בפעם הראשונה, לפני מספר חודשים, נשכה אורח יקר בסדנאות הבריאות. בפעם השנייה התנפלה על אם ובנה, שכנינו, שבאו אל ביתנו כדי לתת לנו משהו, ובדרך נס האם הספיקה להסיט ממנה את בנה. בפעם השלישי, בשבת האחרונה, היא זינקה מתוך ידיו של דניאל בשבת השכם בבוקר, ונשכה חברת קיבוץ אהובה.
זה כבר היה מעבר לכוחותיי.
ניסינו בעבר לאלף אותה, ניסינו לשמור עליה סגורה בבית, עם יציאה מבוקרת לטיולים. אבל הכלבה מיאנה. היא ברחה מן הבית בכל הזדמנות, ולא אחת חשפה שיניים גם על מי שבאו אל ביתנו. ילדים, אורחים, בני משפחה.
מיד אחרי שבת האחרונה התחלתי לחפש למי למסור אותה. בתחילה התקשרתי למישהו, לא אזכיר את שמו, בעל משאית לאיסוף כלבים מכול הארץ, שהביע רצונו לבוא לקחתה מיד. רק שאז ביקש לוודא, שאני מודע למחיר השירות. כשלושת אלפים וחמש מאות שקלים. ברגע שהבעתי תדהמה מן המחיר, הוא ניתק את השיחה.
אחרי כן ניסיתי למצוא את כוחות הצבא והמשטרה. יחידת עוקץ, כלביית המשטרה בצפון. לא חזרו אלי.
לבסוף סיפרתי על כך לנאווה ורועי, בת דודי ובן זוגה, שהם שנתנו לנו אותה כגורה. הם הביעו מיד את הסכמתם לקבל אותה בחזרה, ולצרף אותה לכלבים השומרים על עדרי הטלאים שלהם, ברמת הגולן.
התהליך לווה בשיחות הכנה עם הילדים. בזמנו סיפרתי להם איך בילדותי הוריי העלימו לי בכול פעם כלב/ה או חתול/ה. התחייבתי בפניהם שלעולם לא אעשה להם זאת. אך אחרי הנשיכה בשבת, הושבתי אותם לכמה שיחות, בהן הבהרתי להם שאנחנו לא יכולים להמשיך להחזיק את פינו אצלנו, מפני שאיננו יכולים לקחת סיכון שמא תנשך עוד מישהו/י ותפגע בו/בה אנושות.
אתמול בבוקר ביקשתי מדניאל, שמאוד קשור אליה, שייקח שקית, יכין בה את החטיפים שפינו אוהבת ואת צעצועיה, וייתן לי אותם. קדמו לזה כמובן כמה וכמה שיחות הכנה. אחרי שהילדים עלו על ההסעה לבית הספר נסעתי עם הכלבה לרמת הגולן. הבאתי אותה אל הדיר, קשרתי אותה בעצמי לשרשרת על כבל, ושמתי לה במלונה את צעצועיה והחטיפים האהובים עליה. אחרי שווידאתי שבערב יביאו לה שמיכת פוך ישנה, כדי שלא יהיה לה קר, נישקתי אותה, ביקשתי ממנה שתהיה כלבה טובה, צילמתי אותה ליד המלונה בעבור הילדים, ונפרדתי ממנה בצער.
כל הדרך הביתה ליוו אותי יללותיה.
הכנתי הן את המורה בבית הספר והן את המורה במרכזון לאירוע. ואכן, כשהילדים הביעו את צערם בפני תמי, האחראית על המרכזון בתובל, סיפרה להם שאני מתכנן לקחת אותם מיד עם תום הפעילות לכלבייה בנהריה, לאימוץ כלב/ה חדש/ה.
וזה מה שעשינו.
בשעה ארבע וחצי נסענו לנהריה. הגענו לשם כשכבר היה חושך. אבל במכלאות העמותה 'נהריה אוהבת חיות,' הצמודות לביתה של איריס, האחראית, היה אור יקרות. ארבע או חמש נערות מתנדבות היו שם עם איריס, וכול הכלבים, כחמישה עשר כלבים במספר, ובהם גורים וכלבים בוגרים, עטו עלינו בנשיקות.
מכולם/ן, הפליאה עשות כלבה שחורה ומתוקה ושמה רונה. היא עלתה ברגליה הקדמיות על מיכאל ועל דניאל וליקקה את פניהם בכשכושי זנב. הבטתי בעיניה החמות, באופן הבלתי אמצעי שבו התקשרה בנפשות הילדים, וידעתי שהיא הבחירה הנכונה.
חתמתי על מסמכי ההעברה, שילמתי 700 ש"ח בעבור סל אימוץ, ולקחנו את הכלבה, המעוקרת ומחוסנת, הביתה.
כל הדרך שכבה על ברכי דניאל ואחרי כן על ברכי מיכאל. שניהם, למרות עייפותם הרבה,לא נרדמו, וליטפו אותה כול הדרך הביתה.
כשהגענו לתובל יצאנו איתה לטיול היכרות קצר, ואחרי כן הלכנו לאכול ולהתקלח.
כשהגיעו הנה תלמידיי לסדנת הערב, רונה התכרבלה ביניהם, על הספה, כאילו כול ימיה גדלה בבית, אף על פי כן שכול חייה הייתה במכלאה, והיא בת שנה.
היום יצאתי לבדיקות בנהריה. כשחזרתי גיליתי, שהיא לא לכלכה את הבית, ואף שיחקה עם החתולים.
יש לנו כלבה חדשה.
ושני ילדים מאושרים, שלא חוו חוויית אבדן קשה.
רק אני לא מצליח להשקיט את געגועיי לפינו הסוררת, וחושב עליה כול דקה.
כול חיי גידלתי כלבים וחתולים. בילדותי לקחו אותם ממני. בבגרותי גידלתי כול כלב/ה בממוצע 15 שנה. עכשיו תור רונה. אני מקווה שתהיה כלבה טובה ואהובה כמו שזה נדמה כרגע.
אין כמו כלבים וחתולים בבית. זה ממלא אותנו בשמחה.
שתהיה לכם/ן שבת טובה.
