צהובון (1)

באחד מספרי ההדרכה לכתיבת שירה, שאני בוחן כעת, לקראת סדנת השירה שאפתח עם תום הקיץ, מצאתי תרגיל נחמד, העוסק, בין השאר, בטבעו של הקול המספר בשיר. התרגיל מורה לתלמידים לאסוף צהובונים, המפרסמים ידיעות תמוהות או מפוברקות, לחתוך מהם ידיעה שמוצאת חן בעיניהם ולהפכה לשיר.

בארץ אין צהובונים כמו בארצות הברית, המפרסמים ידיעות מוטרפות, מפוברקות או הומוריסטיות. יש בה צהובונים ממין אחר. אבל ברגע שקראתי את התרגיל, עלתה בי הידיעה העיתונאית, על שכנה שנתפסה על גבי פיל מעופף. הנה מה שיצא מזה.

אישה נעצרה על גבי פיל מעופף

בַּתְּחִלָּה, שֶׁרָאִינוּ אוֹתָהּ, חָשַׁבְנוּ אוֹתָהּ לְמִין צַ'פְּלִין

מִשְׁטַרְתִּי, הָעוֹקֵב אַחַר תְּנוּעוֹת חֲשׁוּדוֹת וּלְחַצֵּי תְּנוּעָה,

אוֹ לְכַדּוּר פּוֹרֵחַ, הַמְּפַרְסֵם אֵיזֶה מוּתָג מִטַּעַם

מִשְׂרָד פִּרְסוּם כָּלְשֶׁהוּ. אַךְ כְּכָל שֶׁקָּרְבָה אֵלֵינוּ

רָאִינוּ אֶת צוּרָתָה הַמְּשֻׁנָּה –  אִשָּׁה בְּאֶמְצַע שְׁנוֹתֶיהָ

רוֹכֶבֶת עַל פִּיל מְעוֹפֵף, שֶׁזְּנָבוֹ מִטַּלְטֵל כְּהֶגֶה

וְאָזְנָיו, גְּדוֹלוֹת, וְרֻדּוֹת וְשְׁקֻפוֹת לְמֶחֱצָה,

מְשַׁמְּשׁוֹת אוֹתוֹ לִתְעוּפָה.

הִזְנַקְנוּ אֵלֶיהָ שְׁנֵי מְטוֹסִים מִבָּסִיס קָרוֹב.

הֵם חָלְפוּ בְּמַטַּס נָמוּךְ מֵעָלֶיהָ, וּכְשֶׁרָאוּ

מָה טִבְעָהּ נִמְנְעוּ מִלְיַרְטָה בְּטִילִים.

מֵרֹב בֶּהָלָה צָנַח הַפִּיל לָאָרֶץ.

מִהַרְנוּ אֵלֶיהָ. "מָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת

שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה, גְּבֶרֶת?" חָקַרְנוּ אוֹתָהּ.

"מָה אֲנִי יוֹדַעַת," אָמְרָה, "בָּא פִּיל

וְכָרַע לְפָנַי בֶּרֶךְ, שֶׁאַעֲלֶה עַל גַּבּוֹ.

מָה, שֶׁלֹּא אַעֲלֶה? וְאָז הוּא הִתְחִיל לָעוּף."

עָצַרְנוּ אוֹתָהּ בְּעָווֹן טִיסָה לֹא מְאֻשֶּׁרֶת

בִּשְׁמֵי הָאֶרֶץ, הַמְרֻשֶּׁתֶת כֻּלָּהּ בְּרָדָארִים

מֵחֲשָׁשׁ לַחֲדִירַת מַזְלָ"ט מִלְּבָנוֹן אוֹ מְעָזָה,

אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁבִּקַּשְׁנוּ לִבְחֹן אֶת הַפִּיל.

מָה סְגוּלוֹתַיו, מָה יֵשׁ בּוֹ, הַמְּאַפְשֵׁר לוֹ

לְהָרִים אֶת גּוּפוֹ הַגָּדוֹל בַּאֲוִיר מִכֹּחַ אָזְנָיו בִּלְבַד.

"הוּא מָלֵא אֲוִיר," הִיא אָמְרָה, "רַךְ כְּמוֹ כָּרִית.

לֹא פֶּלֶא שֶׁהוּא צָף בַּאֲוִיר. אַתֶּם לֹא רוֹאִים?"

"תִּשְׁתְּקִי, גְּבֶרֶת," נָבְחָה עָלֶיהָ הַחוֹקֶרֶת,

"אַתְּ לֹא רוֹאֶה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹבְדִים?"

אֶת הַפִּיל בִּתַּרְנוּ עַל שֻׁלְחָן הַנִּתּוּחִים.

דָּבָר לֹא מָצָאנוּ. אוֹתָהּ שִׁחְרַרְנוּ לְבַסּוֹף

אֶל בֵּיתָהּ, מַזְהִירִים אוֹתָהּ לְבַל תָּעֵז עוֹד

לַעֲלוֹת עַל גַּב פִּילִים מְעוֹפְפִים, וְאִם

הִיא עוֹשֶׂה כֵּן, לְפָחוֹת תּוֹדִיעַ עַל כָּךְ

מֵרֹאשׁ, וְתִמָנַע מִלָּעוּף קָרוֹב לִגְבוּלוֹת

לְבָנוֹן, אָיוֹ"שׁ וְעָזָה.

"אֲבָל בָּאָרֶץ הַכֹּל מָלֵא בְּחוּטֵי חַשְׁמַל," הִיא

קָבְלָה, "אִי אֶפְשָׁר לָעוּף לְשׁוּם מָקוֹם כָּכָה.

וַאֲנִי דַּוְקָא רוֹצָה לָעוּף. זֶה הָיָה לִי נָעִים, וּמְעַנְיֵן."

"אָז קְחִי טִיסָה בִּשְׁמֵי הָאֶרֶץ, גְּבֶרֶת," יָעַצְנוּ לָהּ.

וַאֲנִי שָׁתַקְתִּי. חָשַׁבְתִּי בְּאֵיזוֹ זְכוּת זָכְתָה

דַּוְקָא גְּבֶרֶת מַזָּל מוּעֲלֶם, מִשִּׁכּוּן ד',

לָעוּף עַל גֵּוָם שֶׁל פִּילִים.

1.7.16