החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (239).
בימים האחרונים הופצה בקבוצות הווטסאפ של הורי תלמידים במשגב הודעה, לפיה חברים מאשחר מנסים לקדם פתיחת בית ספר משלב, חילוני – מסורתי – דתי במשגב (לא רק עבור ילדי אשחר כמובן). ההודעה מסבירה, כי "חינוך משלב הוא חינוך, המאפשר לילדים וילדות ממשפחות דתיות, מסורתיות וחילוניות להתחנך ולגדול יחד." להודעה צורף שאלון, ובו שאלות הנוגעות לחינוך משלב, "שתומך ומחזק שילוב של תפיסות העולם השונות ואת יכולת הקבלה והחיבור לשונה."
מכיוון שהסקר נוגע בילדים שנולדו משנת 2015 ואילך לא היה באפשרותי לענות עליו. אך השאלות שהוא מעלה חשובות בעיניי מכדי שלא אתייחס אליו.
במצגת שצורפה להודעה, מטעם 'הוועד לחינוך משלב בגליל," הוסבר כי ההפרדה בין זרם החינוך הממלכתי חילוני לבין זרם החינוך הממלכתי דתי החלה עם הקמת המדינה, בשנת 1948. וכי כתוצאה מהפרדה זו, חלו פיצול והקצנה בין שני זרמי החינוך, ותלמידים אינם פוגשים איש את רעהו עד לשירות הצבאי.
"היהדות היא של כולנו," אומרת המצגת, "קיים רצף של דעות לגבי מסורת, תרבות, משפחה ואמונה." בין יתרונות החינוך המשלב מונה המצגת את הטעמים הבאים: חינוך לחיים משותפים ומפגש בין זהויות;חיזוק הזהות המשפחתית; פדגוגיה דיאלוגית; פיתוח זהות יהודית ישראלית; קרקע לחברה מתוקנת, סבלנית ומכילה;וקהילת הורים שותפה."
"באזור הגליל ההטרוגני," אומרים מחברי המצגת, "יש חשיבות לחיבורים ולחינוך לחיים משותפים. הזדמנות לאפשר חינוך דיאלוגי, איכותי וערכי גם באזורנו."
רוח הדברים מרגשת, והיעדים יפים. אך כאשר ראיתי את השאלון הזה, נפל בי לבי. חשתי התנגדות נחרצת לעצם המחשבה, שילדיי ילמדו במערכת חינוך 'משלבת' זאת, יחד עם ילדים דתיים. האמת היא שפשוט הזדעזעתי מעצם המחשבה הזאת. וזה מוזר, ומפתיע, בייחוד בעבורי.
אני נולדתי בבית מסורתי-דתי ברמת השרון. בילדותי הוריי החליטו לרשום אותנו לחינוך הממלכתי-חילוני ולא לחינוך הממלכתי-דתי. אך ככל שבגרתי, למדתי לימודי ספרות ויהדות, קבלה וחסידות, מיסטיקה ופילוסופיה יהודית, הבנתי עד כמה הפיצול בין שני זרמי החינוך הוא בעוכריה של החברה הישראלית ופוגע גם ביחידים. לכן, לא אחת כתבתי כי הדרך היחידה להבראת החברה הישראלית, לגישור על השסעים בתוכה, היא ביטול ההפרדה בין זרמי החינוך.
יתר על כן, כול כתיבתי, בשירה ובסיפורת, נעה על הציר בין הווה לעבר, בין היותי ישראלי לבין היותי יהודי, מתמירה את חיי כהומוסקסואל חילוני אל תוך העבר היהודי, כפעולה חתרנית במודע, המבקשת להשיב את הקולות השתוקים של ההומוסקסואלים היהודים לדורותיהם בתוך עולם העבר, ובד בבד עם זאת לחקור דמויות ופרשיות מן ההיסטוריה היהודית לדורותיה, להדהד אותן בהווה וללמוד מהן את לקחיהן גם לחיינו כאן כיום.
לבסוף, חלק לא מבוטל מבין תלמידותיי כיום הן נשים דתיות. ואני מוצא עמן שפה משותפת בעומק הנפש, מפני שהן וגם אני כותבים על נושאים יהודיים.
מדוע, אם כן, הזדעזעתי כל כך מן היוזמה להקים במשגב בית ספר משלב?
על כך אספר לכם סיפור.
בשנה החולפת מיכאל בני התיידד עם נער חרדי מאזור המרכז. הם הכירו דרך משחק המחשב פורטנייט, שיחקו איש עם רעהו שעות על גבי שעות וגם שוחחו ביניהם. מיכאל סיפר לחברו על חייו במשפחה של אב יחידני הומו וכחלק מתאומים, ועל חיינו בישוב קהילתי בגליל, ואילו חברו סיפר לו על חייו במשפחה חרדית במרכז, הסרה למרותו של רב מסוים, אחד החזקים בישראל.
אני בירכתי על החברות הזאת, מפני שאני מאמין בהידברות, ומפני שיהדות אינה מפחידה אותי, כל עוד אינה מאיימת על אורחות חיי או מבקשת לשנותם. לכן, גם נסעתי ברצון עם הילדים לבקר את המשפחה ההיא בביתה, והתארחנו שם לצהרים, וכאשר הילדים קבעו ביניהם להיפגש אצלנו, בגליל, שמחתי על כך מאד.
מתוך הבנה שהמשפחה הזאת שומרת כשרות לחומרה, התקשרתי לאימו של הילד מבעוד זמן כדי לבדוק איך נוכל לאכול יחד. היא אמרה שתכין את הכול ותביא עמה את הכול. שאין לי מה להכין דבר. זה ציער אותי, אך הבנתי לליבה ומחלתי על הצורך שלי לבשל ולארח.
הם הגיעו אלינו, הילדים שמחו מאוד להיפגש, האב ואני פתחנו את השולחן, והאם ערכה אותו. הכול היא הביאה איתה, ממפת שולחן חד-פעמית, דרך כלים חד-פעמיים ועד לתבשילים. ממני ביקשה לדאוג לבקבוקי שתייה ממותקת בלבד.
אכלנו. ואחרי האוכל האב שלח את אחד מבניו להביא סידורים מן המכונית, ואמר לו מילת קוד 'זימון'. הילד מיד זימן את אחיו לשולחן. האב שאל האם יוכלו לברך את הבית ואת המארח על הארוחה. חייכתי ואמרתי שכן, ואז שאל אם יוכל לשתף בזה את בניי. כמובן שהסכמתי.
כול הבנים נעמדו מסביב לאב, שקרא את הברכה, וגם הראה ונתן לכול ילד לקרוא בתורו מן הסידור.
שם כבר התכווץ לי הלב. הבנתי שמדובר במעשה קטן וסמלי של השתלטות. של הדתה. שאמנם, גם אני מתפלל מדי בוקר לאלוהים, בכתיבה, לא על-פה, וגם אני מקדש על היין ומברך על הנרות מדי ליל שישי. אבל כאשר גבר חרדי עושה זאת עם בניי ובניו, מסידורו, על גבי שולחן בביתי, שאשתו היא שערכה ובישלה את כול אשר בו, מדובר כבר בפעולה של ניכוס.
באותו יום הילדים נסעו עם המשפחה ההיא לצימר ששכרה בישוב דתי קרוב. ללון אצלנו סירבו. הם השתכשכו בברכה ובילו בנעימים. לפנות ערב נסעתי לשם, והכנו יחד ארוחת ערב. דגים על האש. שוב, המשפחה ההיא הביאה הכול, מדגים ועד לנייר כסף לעוטפם בו. אני עזרתי לאם בחיתוך ירקות ובערבוב פילטים של אמנון עם ירקות ותבלינים ועיטופם בנייר כסף לקראת צלייתם על האש.
מאז אותו יום חלפו כבר חודשים ארוכים. הקשרים בין הבנים הלכו והתעמעמו. כיום הם כבר אינם בקשר. ואני חייב לומר, שמוטב כך כעת. כי אחרי שגיליתי מי הרב שהם נוהים אחרים, והוא גם מתארח תדיר בביתם ומקבל בו קהל, הבנתי שמדובר במשפחה שאינה עושה דבר ללא התייעצות עם הרב, ואם התירו לבנם לשחק עם בני, וגם להיפגש, על אחת כמה וכמה שהיו אלה מעשים שאחרי היוועצות ברב. ומי יודע מה חשבו לעצמם, כשהתירו את זה.
אני מאמין גדול בעם ישראל ובתרבותו, וגאה ביהדותי. אני אפילו מגדיר את עצמי קודם כסופר יהודי, ורק אחרי כן כסופר ישראלי, וחש קרבה יתרה לסופרים יהודים בני גילי וצעירים ממני בארצות הברית, הרבה יותר מאשר לבני דורי כאן.
אבל היהדות שלי אינה היהדות של חלק גדול מן העם הזה. היהדות שלי היא חילונית, פלורליסטית ומכילה, זו יהדות המקבלת את כול זרמי היהדות גם יחד, כול עוד אינם כופים עצמם על זולתם או מדירים זרם אחד מפני משנהו. זו אכן יהדות דמוקרטית, ברוח ההכרזה על עצמאות ישראל.
היהדות הדמוקרטית המכילה והפלורליסטית מתה סופית אחרי מערכת הבחירות האחרונה.
אחרי רצח רבין החלה לפעול בישראל קרן אבי חי, קרן פרטית, שייסד הנדבן היהודי זלמן חיים ברנסטין ז"ל וניהלה מם, אלמנתו. הקרן הזאת הייתה מחויבת להמשכיות של עם ישראל והיהדות ולמרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם היהודי.
הקרן חדלה מחלוקת כספים בשנת 2019, אבל מאז היוסדה עשה רבות וגדולות. היא הקימה את 'בית אבי חי' בירושלים ואת פרויקט הקולנוע והטלוויזיה, בניהולו של דני דניאלי, שסייע להפקתם של מאות סרטי תעודה חשובים, וגם הקימה את צו פיוס, ארגון ללא מטרות רווח, שמטרתו הייתה דיאלוג בין דתיים וחילוניים ובין ימנים ושמאלנים. קרן זו גם הקימה את בית שכטר בנווה צדק, מקום של תרבות ושל הידברות.
הייתה לי הזכות לעבוד בתחום יחסי הציבור עם ארגון 'צו פיוס' ועם דני דניאלי ולפגוש בפם, אישה מרשימה ביותר. אבל כיום, צר לי לומר – צו פיוס מת. לא רק כעמותה, אלא כרעיון, כאפשרות. ההקצנה והפילוג השתלטו עלינו, ואין מהם דרך חזרה.
אין מהם דרך חזרה לא מפני שאינני רוצה בכך, אלא מקץ שנים של פעילות חינוכית במכינות הציונות הדתית, השתלטות הדרגתית על חלקים בחינוך ועל הצבא ועל הפוליטיקה, כעת השתלטה על מדינת ישראל ברית חשוכה של עבריינים, משיחיים וחרדים אנטי ציונים, שכרתו ביניהם ברית לחלץ את בנימין נתניהו ממשפטו, ובתמורה לקבל מידיו את המפתחות להפיכת ישראל ממדינה דמוקרטית למדינת הלכה, לבזיזת ישראל, לשבירת מערכת המשפט, להפיכת אזרחי ישראל לנתינים מצד החוק ולעבדים נרצעים מצד הכלכלה, ולחסרי זכויות אזרח ופרט.
במצב כזה, לא ייתכן שום דיאלוג מחבר. הדבר היחיד המתבקש כעת הוא תחיית זרם חינוך העובדים וזרם החינוך של השמאל הסוציאליסטי. הקמת זרם חינוך נפרד, שיבטיח לפחות דבר אחד – שילדינו יחונכו ברוח ערכי ההומניזם וישרתו בצבא אך ורק על פי צו מצפונם.
הגיע הזמן להסיר את הלוט מעל מתק השפתיים המדבר על 'קירוב לבבות' ו'צו פיוס' ו'ברית אחים' וכיו"ב. אף משפחה דתית לא תסכים שילדיה ייפגשו אתי, כסופר הומו חילוני, שיספר להם על חייו ועל הורותו, ובסעיף 'חיזוק הזהות המשפחתית' במצגת הנלווית לעיל אף אחד לא מתכוון למשפחה חד מינית. אף קהילה דתית לא תסכים שישוב חילוני יארח את בניה ובנותיה כדרכו, ללא הפרדה מגדרית, ליומיים שלושה של התוודעות. אני כותב זאת בוודאות, כי לאחרונה התקיימו סמינרים כאלה במשגב. ילדי משגב הוזמנו לקהילות דתיות, ואחרי כן גם נפגשו עם ילדי הקהילות הללו, אך לא לאירוח בבתי משגב, אלא במקום שהוסכם על שני הצדדים.
מפעלי השילוב וקירוב הלבבות הללו לא ייתכנו. הם מנוגדים לעומק רוחה של ההלכה ושל היהדות האורתודוכסית. הם כלי של הדתה ושל הדרה.
צר לי מאד לכתוב זאת, אך בדברים אלה אני מסכים עם עו"ד יאיר נהוראי ותא"ל (מיל) אמיר השכל. מוטב שנסתכל למציאות בעיניים. הציונות הליברלית החילונית הפכה למיעוט נגזל ונרדף. לכן, מוטב שנתגדר בגדרינו, נקים לנו זרם חינוך משלנו, ויותר מסגרות מנותקות ערכית, חברתית וכלכלית משאר ה'עם.'
זו מציאות איומה. אני מסכים. בכל מאודי אני מייחל אחרת. אך אינני רואה איך זה אפשר.
