החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהן (105).
בימים האחרונים אני משתגע מגעגועים לדני זקהיים, חברי האהוב והמת. זה גם, אבל לא רק, מפני שאסתי בירכה אותי ליום הולדתי גם בשמו, אלא מפני שבימים האלה התחלתי לראות מראות בימתיים ולשמוע קולות שרים ליברית שאני כתבתיו. הליברית שהייתי אמור לכתוב למוסיקה של אריק שפירא, לאופרת הרוק הבינלאומית שאותה דני יביים ופיליס רוס תעצב את תאורתה, תחילתה בסיפור המבול וסיומה במגדל בבל, ושמה 'פרזות.'
בשנת 1986, כשמת בן זוגי סער עפרוני, כתבתי על כך לדני ולאשתו דאז, קרול גודין. הם חיו אז בניו יורק, ומיד הזמינו אותי לבוא אליהם, לחלוק אתם את האבל, לפוגג את הכאב. ואני נסעתי אליהם, התאכסנתי אתם בדירתה של חברה משותפת, לורי, במנהטן, ודיברנו המון, ושוטטנו ברחובות ניו יורק, בין חנויות למוצרי חשמל לחנויות תאורה, אוספים את הפריטים שהובילו אחרי כן דני וקרול במכולה, לקראת שובם ארצה, לדירה שהשתכנו בה, בשדרות בן ציון בתל אביב.
באחד מאותם ימים הזמינו אותי דני וקרול לבוא עמם לתיאטרון, לצפות בעבודה של רוברט וילסון ופיליפ גלאס. אינני זוכר את שם היצירה, אף על פי שניסיתי לחפש אחריה ברשת. נדמה לי שזו הייתה האופרה "איינשטיין על החוף", אך אינני בטוח בכך כלל. מה שאני זוכר הוא, שישבתי שתול מהלם במושבי, עם קרול ועם דני ולורי, צופה ביצירה מונומנטלית, נשגבת, גדולה מן החיים. בתזמור מושלם של מוסיקה שמימית, קולות זמרה אלוהיים ממש, תלבושות מוקפדות, תאורה מושלמת ואבזרי במה עתירי גודל.
הערב ההוא היה אחד מנקודות השיא של חיי. בפעם הראשונה בחיי נוכחתי לדעת איזו עוצמה יכולה להיות לכתיבה, בשעה שהיא משולבת שילוב מלא, בעבודת צוות מדהימה של קבוצת יוצרים, כל אחד ואחת מהם מאסטר בתחומו.ה.
עם שובנו ארצה, התחלנו לתכנן את 'פרזות.' החזון של דני היה אופרת רוק בינלאומית, שתבוצע בו-זמנית בבירות שונות בתבל, ותשודר על ידי ערוצי שידור מרכזיים. עוד לא הייתה אז רשת האינטרנט, ולכן אפילו פנינו לכמה גופי שידור גדולים בניו יורק, לעניין אותם ברעיון.
אני יצאתי לתחקיר, וביליתי שעות ארוכות בספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, בחיפוש אחר מיתוסים, סמלים ומוטיבים מסיפור המבול עד סיפור בבל. בינתיים התחלתי כותב טיוטות ראשונות של שירה ומראה אותן לדני, שישב וצייר סקיצות לאופרה באחת ממחברות העבודה שלו, מחברות רישום עם עטיפה קרטון שחורה קשיחה.
לא ידעתי, שבעיצומם של הימים שבהם ישנו יחד על מזרנים פרושים בדירתה של לורי, במנהטן, דני עשה בדיקת איידס ואובחן כנשא.
אט-אט החלו עבודותיו של דני להשתנות. במקום הפקות ענק הוא התחיל יוצר בגופו ועם גופו, או עם צילומים של דוגמנים, סדרות של עבודות שדיברו על החלוף, על הארעי ועל המוות. אני לא הבנתי אז מה מתרמז מעבודותיו, כמו, למשל, סדרת צילומי גברים בעירום, לראשיהם מסיכות צלילה שחורות, שהסתירו את פניהם, לכפות רגליים סנפירי שחייה שחורים, ועל אברם הזקור מתנוסס קונדום.
יום אחד קיבלתי, באופן מפתיע, בלתי צפוי, טלפון מקרול, שדני נמצא בבית חולים עם סרטן במוח, ושזה הזמן להיפרד ממנו. לא ידעתי מניין זה נפל עלי. נסעתי בבהילות ל'איכילוב', שם פגשתי בדני שכוב על מיטה, מחובר למכשירים שונים, והיה עלי להיפרד ממנו.
להלווייתו הגיעה קרול לבושה כולה לבן, אלגנטית, חיוך על פניה. לא הבנתי מה פשרו של החיוך הזה. לא ידעתי שזהו חיוך של כאב ושל הקלה, על כך ששנות ההסתרה את מחלתו של דני ואת סבלו הנורא הסתיימו. רק כאשר במהלך השבעה הגישה לי חפץ עטוף בנייר אריזה.
פתחתי את הנייר. זה היה טריפטיכון, שלושה צילומים של דני, מודבקים זה בצד זה. בתצלום הראשון שערו הג'ינג'י מזדקר מקודקודו, והוא לבוש בטריקו לבנה, ובעיניו משקפים בצורת שעונים. בתצלום האמצעי הוא קרח, ולגופו חולצה סגולה ועליה סינר קצבים. בתשלום השלישי והאחרון הוא לבוש באדום, כבגדי נידון למוות, ועל פניו מסיכת מוות מהודקת אליהם ברצועות.
זו המתנה שהכין לי, דני, הטריפטיכון הנורא, המודיע לי כי ידע על מותו הקרב, כי חווה את אוזלת היד ואת אבדן הזמן והכין את עצמו למותו.
מאז לא יכולתי לגעת בחומר התחקיר של 'פרזות.' למעשה, גם בקושי הייתי מסוגל להגיע לימי האזכרה שלו. בייחוד קשה לי יום הולדתו, ה 13 למאי מדי שנה. אהבתי אותו כאח, וחסרונו בחיי מורגש בי מדי יום, בייחוד ברגעים של גירוי יצירתי או תסכול יצירתי, ואלה רבים מאד.
עד השבוע האחרון, שבו התחלתי רואה מראות של אופרה או של מחזמר ענק, שאני כתבתיו, על במה גדולה, הדחקתי לחלוטין מזיכרוני את הלילה ההוא במנהטן, שבו ישבנו יחד וצפינו ביצירה של רוברט וילסון ופיליפ גלאס, ואני הרגשתי שהעולם נפתח אלי, בזכות דני וקרול, ושזהו אופק יצירה חדש לי לגמרי, המשלב את כול מה שאני אוהב ורוצה לעשות ביצירתי. מלים, מלודיה, תנועה ומראה, המשמשים כולם יחד לביטויו של רעיון, של חזון על האנושות. לא פחות.
ועכשיו זה חזר. וחוזר. ואני עוד לא יודע אם זה ילך לכיוון של אופרה או של מחזמר. ומי יהיו שותפיי, בהיעדרם של דני ושל אריק שפירא, שגם הוא כבר איננו, לצערי.
אבל דבר אחד אני יודע. זה החוב שלי לדני, וזו גם הכמיהה שלי שעלי לממשה. לכתוב לבמה דברים, שלא רק יוגדו, אלא גם יושרו, ויהיו מחוברים לתנועה ולמראות, וידברו אל עולם ומלואו.
אני כותב כאן את הדברים האלה טרם זמנם, כביכול, אבל גם 36 שנים אחרי זמנם. מי יודע, אולי מי מבין קוראיי וקוראותיי הוא/היא איש/אשת במה ומוסיקה ותאורה ותיאטרון, והדברים האלה ידברו אליו או אליה, ומשהו יתרקם ויעלה מן החזון הזה ויקרום עור וגידים ויתממש.
ולאסתי, סליחה, אהובה, אם זה מציף אותך. את יודעת שדני אחי ואת אחותי. כך היה וכך יהיה עד עולם. וגעגועיי אליו רבים ועצומים גם כשאינני אומר את זה.
ולכולםכן שיהיה לכםן שבוע טוב.
והנה קיצור דרך לאחת מיצירותיו של פיליפ גלאס. כדי שתדעו על מה אני מדבר.
