“תגיד לי את האמת,” שאל אותי אבא לפני שעה קלה, כשישבנו שלושתנו בבית הקפה, אשה כבר הייתה בבית עם הילדים, “מישהו מהאחים שלך ביקש ממך לחוס עלי, ולא להעמיס עלי יותר מדי עבודה קשה?”
חייכתי אליו ושתקתי. הוא התבונן בי וידע.
“ידעתי,” הוא פנה לעמרי, “אני מכיר את הבנים שלי.”
“יאיר כתב לי את זה,” גיליתי לו, “ביום שהגעת.”
“מהיום ישתנו סדרי בראשית,” ענה לי אבא, היום, בעוד כמה שעות, עמרי טס חזרה לארץ, “מעכשיו נחלוק את משמרת הלילה. ותעיר אותי. אל תחוס עלי.”
הנהנתי. האמת היא, שאני באמת זקוק לעזרה בלילות. אבל אבא רק התחיל להתרגל כעת (מחדש) להאכיל אותם, בידיו, בחיקו. הוא עוד לא החליף להם אפילו פעם אחת, ואפילו בשביל גרעפץ הוא מושיט לי אותם, מרוב חשש.
“תגיד לו שאתה זקוק לעזרה,” אמר לי עמרי לפנות בוקר, כששפכתי בפניו את ליבי, “ותאמר לו, שלא נורא אם יעשה טעויות. כולנו עושים אותן.”
אמרתי לו שהוא חכם ואימצתי את כפו בכפי.
והנה, לא הייתי צריך לומר לו דבר. אבא הבין וקיבל את החלטותיו לבד, כדרכו.
הוצאתי את האייפון מן הכיס, קירבתי את הכורסא שלי לכורסא של אבא, וביקשתי מעמרי שיצלם אותנו.
אחרי כן תפסתי אותו בכמה תמונות, ובהן התנוחה האופיינית לו – הרמת רגל אחת משתי רגליו הארוכות על הכיסא.
יום אחד נסענו יחד בריקשה, והנהג ביקש ממנו להוריד את הרגליים. אבל הבחור ארך-רגליים, ורגליו בקושי נכנסות למרווח הדחוק בין ספסל הישיבה של הריקשה לבין קדמת התא, בו יושב הנהג. אז הוא ממשיך להרים את רגליו בכל זאת, ולהשעין את כפותיהן על דופן המתכת הנמוכה, המפרידה בינינו לבין הנהג.
מוקדם יותר בבוקר מיכאל התעורר ודרש לאכול. אבא ועמרי היו ערים. הכנתי בקבוק, קראתי לאבא ונתתי לו את הילד ביד עם הבקבוק.
“אני חייב ללכת לכושר,” אמרתי לו, ואז ביקשתי מעמרי שיעזור לו, אם יהיה בכך צורך.
האמת היא שממש ברחתי מן הבית. בלילה ישנתי לשיעורין. בין תשע וחצי לחצות וחצי, אז קמתי להאכלה ראשונה. באחת וחצי נרדמתי לעוד שעתיים בערך, עד להאכלה השנייה. בחמש נרדמתי שוב עד שש וחצי.
קמתי שבע משינה, אבל מטושטש לגמרי מכל העבודה הלילית הזאת. הרגשתי שאני חייב קצת זמן לעצמי.
אז ברחתי למכון הכושר, עשיתי חצי שעה אירובי, וחצי שעה משקלות, ואחרי כן מקלחת, והרגשתי בן אדם חדש.
לבית הקפה הגעתי בתשע דקות לפני תשע, שעת הפתיחה שלו. אבא ועמרי הגיעו כמה דקות אחרי כן.
עמרי אכל כריך עוף ברוטב לימון, אבא הקשיב לעצתי וטעם פיתול פיטריות חרפרף. אני אכלתי את הקבוע שלי, טוסט מנגולד וגרעיני תירס. בין לבין הצצנו בכותרות העיתונים המקומיים.
אחרי כן הלכנו הביתה.
“הדבר שהכי חסר לי,” אמרתי לעמרי ולאבא בדרך, “הוא הקריאה. אני ממש משתוקק לשבת ולקרוא כמה שעות ברציפות.”
“אז מה הבעייה,” שאל-אמר אבא, “מהיום, כל פעם שהילדים ישנים ושבעים, קח לך את השעות האלה לקריאה.”
כשהגענו הביתה הילדים כבר שכבו, מכורבלים בחיתולי בד, על מיטתי, רחוצים ומשומנים. אשה הזאת כזו זריזה. בזמן שישבנו בבית הקפה, שלושת רבעי שעה לכל היותר, היא כבר הספיקה לרחוץ ולעסות אותם בשמן תינוקות, וכשנכנסנו הביתה היא כבר גהרה מעל קערת הכבסים הליליים בחדר האמבטייה.
“אשה, תוכיל לבשל היום קארי ירקות,” שאלתי אותה, “אם חסר לך משהו קני אצל הירקנית למטה. אני אתן לך כסף בשביל זה.”
“בוודאי, אדוני,” היא השיבה. פה כל הגברים ממעמד גבוה יותר קרויים ‘סר,’ וכל הנשים ‘מאדאם.’ זוועה ממש. אבל נוח. וזו הזוועה האמיתית. עד כמה מהר מתרגלים לזה שיש לך משרתת, עובדת בית, שעושה בשבילך הכול.
מדי פעם גערה בי על שאני שוטף בעצמי את כלי האוכל אחרי ארוחה. היא ממש סירבה לקבל זאת.
“אשה, בבית שלי, בארצי, אני עושה הכול לבד. מבשל, רוחץ כלים, מנקה את הבית, מכבס ותולה, כל מה שאת עושה,” צחקתי והמשכתי לרחוץ את הכלים.
אבל אין מה לעשות. היא רגילה לעבודה קשה, ומנהלת את סדר יומה בעצמה. ברגעים אלה, שאני כותב בהם, היא מעבירה סמרטוט רצפה על רצפת הלינוליאום בסלון. בכריעה. כי כך הן עושות, המשרתות. אפילו מטאטא הזרדים שלהם נטול מוט. הן לא עומדות ומטאטאות את הבית, כמו במערב, אלא רוכנות וזוחלות על הרצפה עם מטאטא הזרדים, וגורפות את האבק והלכלוך בעמדה כמעט מאוזנת.
.”שאלת את עצמך למה אין מוטות למטאטאים כאן,” שאל אותי ניצן, השותף של עידו ומאיה בחנות ‘אהבה ים המלח’ בקניון העיר בסאקט, “זה כדי להזכיר לאדונים שיש להם משרתות.”
אני מפקפק אם זו הסיבה לכך, אבל הטיעון ברור.
מאוד רציתי לתפוס רגע לבד עם עמרי. אבל אבא והוא באו יחד לבית הקפה. אז מקודם, לפני שהתיישבתי לכתוב, תפסתי אותו בחדר. חיבקתי אותו, ואמרתי לו “רק רציתי להגיד לך תודה, ושאם חס וחלילה העמסתי עליך יותר מדי, פגעתי בך או הרגזתי אותך, או משהו כזה, דע שהכול נעשה שלא במתכוון.”
הוא סתם לי את הפה, חיבק אותי בחום ואמר לי שוב, שההגעה שלו הנה והשהייה שלו איתי ועם הילדים היו חשובות מאוד לבניין זהותו.
אחרי כן התווכח איתי כשדחפתי לו אלף רופי ליד, על כל אותן פעמים שבהן קנה לי משהו, או נתן לי כסף כשזה היה חסר בידיי, ואמרתי לו שיחזיר לי את זה ב”אספרסו בר”, בתל אביב.
“אני אחזיר לך את השטר הזה,” נופף למולי בשטר של חמש מאות רופי, “נראה מה תעשה עם זה.”
צחקנו, התחבקנו, והוא הלך לנמנם קצת, לפני היציאה לשדה התעופה.
את המזוודה ותיק הצד ארז כבר אמש. אבא שלי ילווה אותו לשדה, עם עוד סל ספרים. אולי ניתן יהיה להוסיף לו עוד קצת מטען אחרי שליחת המזוודה.
הבחור היקר והאהוב הזה עזר לי כל כך הרבה כאן, לא רק פונקציונאלית, עם הילדים, אלא בעצם נוכחותו, בחברות שלנו, בקרבת הנפש העמוקה בינינו, שזה ממש לא ייאמן. הוא בן עשרים ושש-שבע, אני בן חמישים ושתיים, ושנינו קרובים איש לרעהו בצורה בלתי רגילה ממש.
ועכשיו הוא נכנס לתוך אהבה חדשה, עמוקה, אמיתית, כזו שנראה לי כי תארך שנים. ואין בעולם מישהו יותר מאושר ממני בשבילו. וגם קצת מקנא. גם אני רוצה:)
