יומן מלחמה (65).
לקח לזה זמן עד שזה חלחל בתודעתי, אך הבוקר זה היכה בי בעוצמה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מתנהג כמי שחולה בתסמונת מינכהאוזן. הוא רוצח אותנו באמצעות שליח, ובו-בזמן משים עצמו כמנהיג נדיב ומיטיב.
הדפוס הזה מאפיין את פועלו של נתניהו כמנהיג עוד מרצח רבין. הוא שהסית מעל המרפסת בכיכר ציון, הוא שהלך בהפגנות שנשאו בהן חבל תלייה לרבין, הוא גם זה שקרא לאחדות אחרי הרצח. זה שב ונשנה באסון הכרמל, באסון מירון ובטבח השבעה באוקטובר. הוא זה שהזניח במשמרתו את מערכי הכיבוי, ההצלה, הטיפול במתחם מירון. הוא זה שהגה את קונספציית החמאס המורתע, הוא זה שאישר לקטאר להזרים לו מיליוני דולרים שאפשרו את התבצרותו ואת בניית עזה התת קרקעית, הוא זה שהפך את חמאס לשליח הרצחני שהפך להיות במקום לחסל את ראשי החמאס ולתקוף את עזה כאשר המליצו על כך ראשי מערכת הביטחון, הוא גם זה שאפשר לחיזבאללה להתעצם בדרום לבנון ולהפוך אותו לשליח המשטיח כעת ישובים שלמים בצפון.
נתניהו רוצח בנו באמצעות שליחים.
זו הכרה בלתי נתפסת. היא כה בלתי נתפסת מפני שהיא היפוכו של כול היגיון. מנהיג אמור לרצות בשלום עמו, בקיומו וברווחתו. אבל נתניהו פועל בדיוק הפוך מכול זה. ההזנחה הנפשעת של מערכות השלטון תחת הנהגתו, החתירה שלו תחת היסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל, המתקפה משולחת הרסן והמתמדת שלו על מערכות החוק, האכיפה והמשפט, ושל שלוחיו במערכות החינוך והבריאות והרווחה והמשאבים הלאומיים בקרקע ובקופת המדינה, כול הדברים הללו מייצרים שליחים – אם חיזבאללה, אם חמאס, אם הג'יהאד האיסלמי ואם התקוממות בשטחים הכבושים וחלילה גם בתוככי ישראל – משום שנתניהו משגשג רק כאשר עמו נמצא במצב של איום על קיומו, במצב של דחק כלכלי ונפשי, במצב של שסע פנימי וקרע אישי.
רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, גברת כמו שאני צנצנת, נתנה לזה ביטוי גלוי בשיחה טלפון מוקלטת, שקיימה עם נתניהו הוקלטה בשיחת טלפון שקיימה ביום שני עם פעיל הליכוד שמשון דרעי, בשנת 2002. היא אמרה בה: "ביבי הוא מנהיג שהוא גדול על כל המדינה הזאת, הוא באמת מנהיג בקנה מידה לאומי. במדינה הזאת כולם רוצים להישחט ולהישרף? יאללה, למה הוא צריך להתאמץ כל כך? נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזאת תישרף. המדינה בלעדי ביבי לא תחזיק מעמד. אנשים כאן יישחטו". עברו עשרים ושתיים שנים, ואכן נשחטנו ונשרפנו. ואם לא נקום על הגברת ובעלה ונסלק אותם בידיים מן המדינה הזאת – כולנו נישחט, ניאנס, ניערף ונישרף.
ראש ממשלת ישראל מחויב להנצחת המלחמה, השכול והאובדן, החורבן וההרס. והוא עושה זאת בכלי אחד – בחיסול מרחב ההידברות. ממנו הוא שואב את כוחו, ברמה המדינית וברמה הפוליטית – מבטל כול אפשרות להידברות עם הפלסטינים ומשסה ומפלג ככל יכולתו את חלקיה של החברה הישראלית, מפני שהכחדת כל יכולת לשיח מדיני ופנימי משרתת אותו. היא מנציחה את המאבק הפנימי בישראל ואת המלחמה מול אויביה, ומבטיחה לנו שמד ואובדן.
כול עוד כולנו מסכימים שאין עם מי לדבר בצד הפלסטיני, זה משמש לנו כהגנה מדומה מפני מה שמאיים עלינו – ההכרח לוותר על חזון המדינה היהודית מן הפרת ועד החידקל, הצורך לחלוק את הארץ ולהסכים לייסודה של מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל. כול עוד אנו מקבלים את החלוקה לסמולנים, סרבנים, בוגדים ואנרכיסטים, ששכחו מה זה להיות יהודים, ולימנים אוהבי ארץ ישראל ותורתה, אנו מאפשרים לימין לכונן את זהותו, שהתבררה כריקה, אסונית ומסוכנת, לא ביחס לערכי היסוד שלו, שתקפותם הוטלה בספק אחרי אירועי ה-7.10, אלא ביחס לאחר, כלומר ביחס אלינו. הפשיזם תמיד מכונן את זהותו לא מתוך עצמו אלא מתוך הדרת האחר והגדרתו כבוגד בלאום, כסרבן, כאנרכיסט.
כאשר נתניהו אומר 'לא חמאסטאן ולא פתאחסטאן', הוא צובע את כול הפלסטינים בקיצוניות פוליטית-דתית, כמשתמע מהסיומת 'סטאן', האופיינית למדינות מוסלמיות קיצוניות, ומרחיק מאתנו ומעצמו כול אפשרות להידברות, לדיאלוג ולהסכם שלום. באופן זה הוא גם מרחיק עצמו מכול אפשרות של ביקורת לקונספציות שהובילו אותו, ואותנו בידיו, לאסון ה-7.10. לגבי דידו, אין ולא תיתכן תמונת היום שאחרי למלחמת עזה, כי אין שם עם מי לדבר. כך, אפוא, הוא קולע אותנו למעגל של רצחנות מתמדת.
הדבר שהכי מאיים על נתניהו הוא היכולת להידברות. בעורמתו, הוא מעטה על מנגנוני ההסתה והפילוג שלו את המעטה המדומה של האחדות, בסיסמאות כמו 'ביחד ננצח' (שמחייבת קיומו של אויב ומלחמה לנצח בה), 'כוחנו באחדותנו' ועוד. אבל בדבריו ובמעשיו נתניהו אינו מכוון לאחדות כי אם להיפוכה. להמשך הכחשת קיומם של פלסטינים שוחרי שלום ולהמשך קריעתה לגזרים של החברה הישראלית, מפני שמזה הוא שואב את כוחו. נתניהו ומשטרו יכולים לשגשג רק בתוך מלחמה, טרור, הקצנה ופילוג. מצב של שקט, שוויון ושלום פשוט מרוקן אותו מכוחו ומזכות קיומו במרחב.
הידברות מאיימת על נתניהו ושלטונו יותר מכול. שכן הידברות פירושה קבלת קיומו של האחר כצד לשיח. הידברות מחייבת הכרה איש בזכות האחר לשמוע ולהשמיע, היא כרוכה בהכלת האחר, ועלולה להביא, ישמרנו השם, לאמפתיה. למשל, אנו עלולים לגלות שלפלסטינים יש זיקה לאדמת ישראל כמו לנו, שגם הם רוצים מדינה ריבונית, שיש להם זכויות אדם כמו לנו, והנהגה משתנה ומסוכסכת כמו לנו, שגם הם קרועים בין דתיות לבין חילוניות, בין אסלאם רדיקלי לאסלאם מתון, שגם אצלם יש מאבק על מעמד האישה בחברה וגם אצלם יש מאבק על דמות החינוך.
שומו שמיים, הידברות עלולה להביא אותנו אפילו למסקנה שעלינו לגבור, כול אומה וכול פרט בתוכה, על המוסכמות שהשתרשו אצלנו במהלך ההיסטוריה המדממת של הסכסוך בין העמים – שהערבים רק רוצים לשחוט ולקרוע ולאנוס ולזרוק אותנו לים, ושאנחנו רק רוצים לבצע בפלסטינים רצח עם, טרנספר וסיפוח והשתלטות על מרחב חייהם.
הידברות כרוכה בניכוס חומרי הצל של כול אומה חזרה לעצמה, בהכרה הדדית איש בסבלות רעהו, בהיכרות של אומה אחת עם הנראטיב הלאומי של חברתה, בהכרה ובהבנה של מגבלות המציאות והנסיבות בזמן ובמרחב, וההגעה לפשרה כואבת אבל הכרחית. אין דבר מאיים מזה על נתניהו ועל הימין הפוליטי.
הידברות, לא אחדות, היא הצו ההכרחי לנו כעת. בזה אין כוונתי לציווי המאוס 'צו פיוס', או לתופעות המלאכותיות של 'מעגלי שיח', השיחות המשוקצות בבית הנשיא או 'סוכת שלום'. בכל אלה עשה הימין הלאומני המשיחי שימוש לא כדי להכשיר מרחב הידברות, אלא כדי לנכס אותו לעצמו, לצמצם בו את המרכז-שמאל, לכפות עליו את הוויתור על ערכיו ועל השקפת עולמו וכך לשאוב ממנו את כוחו ואת זכות קיומו.
אני מדבר על המוכנות להסיר מאתנו איש איש את הגנותיו, אומה אומה את מה שהיא מספרת לעצמה על יריבתה. על ישיבה משותפת מתוך הכרה בכאב שהסבנו איש לרעהו ואומה לחברתה, ובהכרח לעצור את הפילוג בתוך ישראל ואת סכסוך הדמים עם שכנותיה.
חידוש מרחב ההידברות הישראלי פלסטיני וחידוש מרחב ההידברות הפנים ישראלי, הם כלי הנשק היחידים שיש לנו נגד ראש ממשלה, המסור לחורבן ישראל. אלה גם הדברים בשמם יש לצאת לרחובות כעת. לקרוא לחידוש מרחב ההידברות, לקרוא לבחירות. זה מה שיחדש בנו ובשכנינו את התקווה.
