מה שקרה לי הערב, לא קרה לי זמן רב. לפני כמה חודשים התקשר אלי נועם גרוסמן בן ארדוט, שהוא ובן זוגו יוני, נישאו בחתונה לפני כשנה ביישובם, אשחר, באוזר משגב. הם הזמינו אותי לערב שירי אהבה, שארגנו הסופר גל אמיר ורעייתו שילה ענבר, לקרוא בו משיריי. ולא סתם ערב הוא זה, אלא אירוח של ראש עיריית ברלין ובן זוגו, המבקשים לפגוש גייז מן האזור.
כתבתי לי את האירוע ביומן והבטחתי שאגיע אליו. דיברתי עם איתמר, הבייביסיטר, שיגיע הערב ב-20.30. אלא מה, שנינו שכחנו לגמרי מן הדבר. ולא בכדי. היום היה היום הראשון בשבוע שלם שבו נשארתי לגמרי בבית. זה גם היה היום הראשון הממומן על ידיכם, בקמפיין לגיוס המונים שלי. אמנם, את הכסף אראה רק עוד איזה זמן, אבל הביטחון שהיקנה לי אפשר לי להירגע קצת.
אז ישבתי וכתבתי לספר הבא שלי שלוש פעמים היום. שזה המון. ה-מ-ו-ן. הישיבה הראשונה שלי לכתיבה הייתה בשש בבוקר. שלושה דפי בוקר בכתב יד. בלעדיהם אני לא מתחיל את היום. השנייה הייתה אף היא בכתב יד, בשעה תשע, אחרי שהבאתי את הילדים לגן ואכלתי ארוחת בוקר מצומצמת, כזו שתותיר אותי רעב די והותר כדי לכתוב. השלישית הייתה כבר על גבי מכונת הכתיבה, אחרי שהילדים נרדמו. אם הקצב הזה יימשך, אגמא בשבוע הקרוב מרחקים ארוכים בספר הבא שלי.
ואז, בדיוק כשהתיישבתי לכתיבה הרביעית, על גבי המחשב, של הפוסט היומי בקמפיין לגיוס המונים שלי, קיבלתי הודעה מנועם ויוני בטלפון. 'אנחנו עולים אל הפאב,' כתבו לי. 'איפה אתה?'
תפסתי את הראש. אל אלוהים. איך שכחתי את ערב שירי האהבה באשחר ואת ראש עיריית ברלין ובן זוגו. לא הכנתי דבר לקראו, אין לי מושג איפה השירים המתורגמים שלי, ואיפה איתמר.
צלצלתי לאיתמר. לשמחתי הוא היה פנוי והגיע הנה מיד. בינתיים התקלחתי, התבשמתי, מצאתי את קובץ שיריי המתורגמים ורצתי לאוטו. אני חושב שאיש מעולם לא גמע את המרחק בין תובל לבין אשחר בכזו מהירות כמוני. וזה די מסוכן. זה כרוך בהרבה סיבובים נפתלים.
הגעתי לאירוע עם תחילתו, תודה לאל. הספקתי להגיד שלום לנועם ויוני, להכיר את ריינהרד ובן זוגו, ואפילו לפרטט עם אחד מבני לוויתם, חבר מועצה צעיר ויפהפה, אבל עם בן זוג.
"כל כך חבל," אמרתי לו, "אתה כל כך יפה. וגם הבחור השני שישב כאן מקודם מהמם, וגם הוא עם בן זוג."
הוא צחק.
"ומה עם הבחורים בתל אביב?" שאל.
"חמישים ושבע שנים גרתי שם ולפני תשעה חודשים עברתי הנה עם ילדיי," סיפרתי לו. "כעת המחזרים שלי הם בעיקר בחורים מן הכפרים מסביב. שזה נחמד. אבל אני צריך בעל."
ואחרי כן, כשהבנתי שישהו שבוע בכרמיאל, בפסטיבל המחולות – מסתבר שברלין וכרמיאל הן ערים תאומות, ולכן באו אל הפסטיבל, במיוחד במלאת לו 30 – הזמנתי אותם לתובל.
הגיע תורי לעלות אל הבמה, אז קראתי בפניהם את שיריי 'עושים אהבה בלשון' ו'קונצרטינה' באנגלית. בפני הקהל הרב שפקד את המקום קראתי את השיר גם בעברית, ואחרי כן עוד שני שירי אהבה. ישבתי איתם עוד קצת, וחזרתי הביתה מתודלק בלגימה קטנה של וודקה, חצי גביע קטן של יין אדום (בכל זאת, צריך לנהוג בפיכחון הביתה) ועליצות גדולה.
איזה יום מבורך עבר עלי. עשיתי כושר במקלט הכושר של הישוב, כדי לא לבזבז זמן בירידה לכרמיאל, חזרתי הביתה ומיד התיישבתי לכתוב. כתבתי המון היום, ואפילו הספקתי לפגוש את ראש עיריית ברלין ולפלרטט קצת.
השמחה הזאת היא הרבה בזכותכם. עברו רק שבעה ימים מאז התחלתי בקמפיין גיוס ההמונים שלי. נאספו בו כבר כעשרת אלפים שקלים מתוך מאתיים וחמשים אלף שקלים. עשרת אלפים שקלים הם סכום קרוב למה שאני מרוויח על סדנה שלמה בסמסטר, או על עריכת ספר בינוני בגודלו. עצם הידיעה שתמכתם בי בסכום זה אפשרה לי לכתוב היום כול כך הרבה.
אז המשיכו, שתפו את הפוסטים היומיים שלי הלאה, ותעזרו לי בזה מאוד. ואני מבטיח להמשיך לעדכן אתכם בתהליך הכתיבה שלי, ובשמחת יומי.
*
היום, כשמיכאל ודניאל חזרו הביתה, הייתה לי שיחה מעניינת עם מיכאל. היא החלה כשביקש לנסוע לא חגור בחזרה מן החנות בכפר הביתה, ואני סירבתי לכך. סיפרתי לו, שלפני כמה ימים, בשעת לילה, כשחזרתי מתל אביב לתובל, עקפה אותי בפראות צעירים מן הכפר במכוניתם, עשו סיבוב חד מסביבי ומסביב לכיכר, צחקו בקול גדול והסתלקו משם.
"יש כאן צעירים שנוהגים בצורה מאוד מסוכנת," הסברתי לו, "אז מוטב שתהיה קשור. שחס וחלילה לא יקרה לנו שום דבר."
ואז הגיע החלק המפתיע בשיחה.
"אבא, אם צוחקים עליך פשוט תתעלם," אמר מיכאל. "זה מה שאני עושה. אם מישהו צוחק עלי או מעליב אותי אני מתעלם, ובלב שלי אני שמח."
"זה רעיון מצוין, מיכאל," השבתי לו, "מי לימד אותך את זה, להתעלם?"
"אני לימדתי את עצמי," השיב.
"אני חושב שאאמץ את הדרך שלך," חייכתי אליו."למרות שלפעמים אני מאוד נעלב."
"אם בכל זאת אתה נעלב אתה תמיד יכול לעשות לו נה-נה-נה-נה-נה," הדגים בפניי מיכאל.
ואחרי כן מיכאל התיישב להשלים את אותיות ה-א'-ב' בחוברת העבודה שקנה להם סבא, ודניאל תפס אותי לשיחה, והסביר לי בפרוטרוט איזה רחפן עם מצלמה הוא רוצה, איך הוא בנוי ואיך ניתן להטיס אותו.
"המצלמה והראש של הרחפן הן הנשמה שלו," הוא הסביר לי, "ואם הוא נשבר אז הוא מת, ואפשר לזרוק אותו לזבל." הוא ליווה את הסבריו במימיקה ובתנועות ידיים כל כך משכנעות, כל כך בוגרות, שבא לי לאכול אותו. את שניהם יחד.
איזה ילדים חכמים יש לי. זהב טהור (חוץ מכשהם משתוללים, שלושה רבעים מן הזמן מדי ערב).
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
נ.ב.
ציינתי איך ובאיזה מדיום השתמשתי היום בכול כתיבה וכתיבה. זה לא מקרה. אם אתם רוצים לכתוב הרבה, גוונו את מדיום הכתיבה, את שעת הכתיבה ואת מקום הכתיבה. פעם על שולחן האוכל, פעם על השולחן בחצר, פעם על שולחן הכתיבה וכך הלאה. פעם בעט ובמחברת, פעם במכונת כתיבה, פעם במחשב. זה מוציא הרבה כתיבה, ותמיד שונה מקודמתה.
תודה רבה גל יקר. זה לגמרי הדדי.
היי אילן. משום מה נחשפתי לטקסט הזה רק עכשיו. היה ערב נהדר, והנוכחות שלך נתנה לו ארומה שלא תישכח. אני חושב שזה היה הערב הכי יפה והכי מרגש מהיום שהעיזה פועלת כבר שלוש שנים, וכיף לדעת שיש שכן נהדר כזה בתובל.
אוחחחח איזה מתוקים וחכמים! פשוט תענוג.