הבוקר החזיקה בי מחשבה. לו הייתי מסוגל כעת לשוב ולצלול אל שלהי המאה השש-עשרה, לפרקי הסיום של הרומאן שלי, המחכים לי בנבכי המחשב, וכותב בהם מדי יום באותה מידה של דבקות ומחויבות, כפי שכתבתי עד כה את פרקי יומן החופש הזה, קרוב לוודאי שכבר הייתי מסיים את הספר הבא שלי ומוסרו לעריכה ולדפוס.
יתר על כן, לו היה לבי נמשך מלכתחילה לכתוב רומאן המתרחש במציאות בת-ימינו, וכותבו באותו אופן כמו את פרקי הבלוג הזה, מדי ערב, פחות או יותר באותה שעה ובאותו מצב תודעה, הייתי יכול לסיימו בתוך חודשים מעטים.
אלא שהחופש הגדול, שמצאתי בו את עצמי יחד עם בניי, מיכאל ודניאל, כמעט 24 שעות ביממה, אינו זמן יצירה ספרותית. הוא מזמן סוג אחר של כתיבה, שבה, מבלי משים, הפכתי את עצמי ואת בניי לגיבוריה של דרמה מתמשכת, שרובכם קראתם את רוב פרקיה ואף הגבתם עליהם, עד אתמול, אז הפכתי אותם לפרטיים.
ובכל זאת, אני יודע, זמן הניתוק הזה מן הספר הבא שלי, ומזה שאחריו, אינו זמן אבוד. זה זמן דגירה. זמן עבודתם של הגמדים הקטנים בלילה. כמו בסיפור על הסנדלר ואשתו, הקמים מדי בוקר ומוצאים זוג נעליים אחד מוכן על אדן חלונם, ואז שניים ושלושה וכך הלאה, כך גם הספר שלי. עזבתי את גיבורתי שעה שהיא מתמודדת עם אימהותה לשני בנים עויינים זה לזה ובעל ישיש, אבוד ותקוע. הותרתי אותה רגע לפני שהיא מחליטה בעצמה לצאת למסע. כל הדברים שעברתי ביני לבין עצמי, וביני לבין הממשות של חיי כרגע ודאי ימצאו את דרכם, דרך תת-המודע שלי, אל סיפורה. ואם לא, ישמשו אותי לסיפורים ולספרים אחרים שבדרך.
ובינתיים, רק כדי להרגיש שאני לא מוותר כליל על הכתיבה הספרותית, כתבתי אתמול ושלשום שני סיפורים קצרים על דברים שראיתי שבוע מקודם לכן. הם עוד צריכים הרבה עבודה, כמו כול גירסה ראשונה של סיפור. אבל הם כבר מונחים על הנייר. וזה משהו.
מלא במחשבות האלה, ובהשתמעויות העתידיות האפשריות שלהן לחיי הכתיבה שלי, הבטתי מסביבי, וידעתי שהיום ומחר וגם בסוף השבוע ואחרי כן, ולמעשה עד ה-1 בספטמבר, אני כבר נתון לגמרי לילדיי. נותרו לי עוד שני שיעורי סדנה בימי ראשון בערב ושיעור אחד ביום שלישי הבא, וזהו. אלה רצועות הזמן היחידות שבהן אני נופש מהורותי במחיצת תלמידיי. הן, ושעת הכושר היומית, שאני מקפיד עליה בקנאות. לבד מזה, כל הימים שנותרו מעתה ועד סוף החופש הגדול תוכננו על ידי מלכתחילה להיות מוקדשים לחלוטין לילדיי.
תכננתי לנסוע בהם לחו"ל. להטעים את ילדיי בחוויה ראשונה של טיול מחוץ לארץ. אבל הכסף שהיה בידי אזל, במרוצת חודש ומחצה של חופש, ועם פרנסה הולכת ומתמעטת, ולבד מזאת, הצורך הפנימי שלי בשינוי והדחף הבלתי ניתן לכיבוש שלי להשיגו הסיטו אותי מן המסלול שהיה מתוכנן לחופש הזה, לארבעה סופי שבוע רצופים בגולן ובגליל.
אני לא מצטער על כך לרגע. פגשנו בני משפחה וחברים רחוקים שלא ראינו שנים, רכשנו חברים חדשים, ראינו נופים וסביבות גידול אפשריות וטווינו חלומות יפים. גם אם לא יתממשו בזמן שבו קיוויתי שיתממשו, הם יקרו לבסוף, מפני שהם נובעים ממקום עמוק מאוד בנפשי.
אבל עכשיו יש לחיות את היום, את היומיום. ובעיקר לתת לילדיי חווית חופש שלמה עמי.
לפיכך הספקתי לערוך, עד שהתעוררו הילדים בבוקר, עוד סיפור בספר שעלי לסיימו בעבור מישהו אחר, ועם קומם יצאתי לכושר, ובשובי ממנו עלינו על המכונית, עם צידנית ובה פלחי אבטיח קר וענבים מצוננים, ומים, ונסענו להשתכשך במימי הבריכה בקאנטרי גורן-גולדשטיין. קניתי שם כרטיסייה חדשה, עשר כניסות ב- 24 שקל כל אחת,שתפסקנה לנו לשלוש פעמים ומחצה של בילוי שם, וחיש-קל, אחרי שלבשנו בגדי ים והתמרחנו בקרם הגנה מצאנו עצמנו במים. בבריכה של הגדולים-קטנים.
דניאל כבר שוחה לגמרי. הוא חבש בעצמו ומיוזמתו על עיניו את משקפי הצלילה שלו, ובמשך שעה וחצי הפליא בשחייה ובצלילה, שוחה כדג במים. המעניין הוא, שהוא עושה באופן טבעי לגמרי תנועות חתירה, לא תנועות חזה, הסגנון שהם לומדים ב'עולם המים.' הוא גם הסיר מעליו את משקפי הצלילה שלו, נהנה להשליך אותם הרחק אל מימי הבריכה, ואז לצלול אחריהם בעיניים פקוחות כדי להביאם מקרקעית הבריכה.
מיכאל, כדרכו, בתחילה פחד לעזוב את זרועותיי או את דופנות הבריכה, אבל מקץ איזה זמן של התרגלות התחיל בעצמו שוחה וצולל במים, צף בהם לבדו, מוציא ומכניס אוויר לריאותיו, וממש שוחה, בתנועות שחיית החזה שלמד בחודשים האחרונים.
הבטתי בהם בתענוג. החמאתי להם הרבה על התקדמותם. יצאנו לאכול פירות ושבנו למים. אבל באחת עשרה וחצי, כמו תמיד, יצאנו מן הבריכה ונסענו הביתה. אני לא נשאר איתם לעולם מעבר לשעה שתים עשרה בחוץ בחום יולי-אוגוסט, מה גם שמחר קבענו בים עם חברים.
אחר הצהריים נסענו למפגש הטיפול המשפחתי, ועם שובנו לשם הזמנו הנה את האח והאחות השכנים, ילדיה של האם החד-הורית שגרה בסמיכות אלינו. כמו בפעם הקודמת השתוללו בקפיצות על מיטתי, שיחקו בדו-קרב חרבות וקינחו בצפייה משותפת, ארבעה כסאות זה לצד זה, ב'סופרמן ואלזה הקפואה,' פרקים הומוריסטיים המבוססים על סופרמן.
אחרי שהלכו מעמנו הרגשתי שאני פשוט כבר גמור. הילדים אכלו תוך כדי כל זה ספגטי, ועוף, שוב עוף, הם חיסלו היום רבע עוף ועוד חמש שוקיים, בצהריים ובערב, ואחרי כן נשכבנו במיטה והקראתי להם כמה משירי הילדים היפים והמקוריים של שלומית כהן-אסיף, מספר השירים והסיפורים שלה.
מי שלא יודע, שלומית חיה בלילות וישנה בימים. מדי לילה היא כותבת את פרי החלומות, שהיא חולמת בשעות השינה שלה, במהלך היום. התוצאה מופלאה. שירים וסיפורים מלאי קסם, הנובעים מתוך עולם פנימי ייחודי ומיוחד.
עודי מיישן את הילדים, מקץ ארבע וחצי שעות בלבד מאז קמו משנת צהריים עריבה, שארכה שלוש שעות בעצמה, נרדמתי ביניהם. אבל איכשהו הגוף שלי העיר אותי מקץ איזה זמן, ויצאתי החוצה, לקחת את התרופות שלי ולכתוב.
החום הזה פשוט הורג אותי. כמו מדי שנה. רק בשעות הלילה אני מרגיש מאושש קצת, ומסוגל לעשות משהו ליד שולחן הכתיבה. אבל הדבר שאני הכי מחכה לו כעת הוא ה-1 בספטמבר. ולא ה-1 אלא ה-3-4 בספטמבר, אחרי ימי הקליטה הראשונים בגן. כל גן, בכל מקום שהוא.
רק אז אוכל לחזור אל הרומאן שלי, הממתין לי אי שם בנבכי המחשב שלי ובשלהי המאה השש עשרה, ומבקש לצאת כבר מבין ידיי הלאה. כך גם שלושת כרכי השירה המובטחים.
עד אז גם אדע עד כמה החלומות שלי תקפים, וכמה זמן ייקח לי עד שאגשים אותם.
ובינתיים הסבה שכנתי את תשומת לבי לעובדה הפשוטה, שאנחנו מצויים בתקופת בין המצרים, שזוהי התקופה הקשה בשנה העברית, וזו תקופה שבה כול שומר נפשו אינו חותם על חוזים.
מן השמייים עיכבוני, ועל כך יש בלבי רק תודה.
שיהיה לכם ערב צונן ולילה טוב.
תודה רבה לך.
אבל מי שזקוק בבית הזה לשנת צהריים הוא אני. אני לא יכול לתפקד בלי זה. כך שהקיץ הוא לא הזמן להתחיל בזה…
תודה,
אילן.
אילן היומן שלך מרגש ומעורר השראה . אתה אבא
נפלא . אני מאד מאד אוהבת לקרוא את ספריך
ואני מחכה כל יום ליומן .
עצה קטנה מאם יחידנית לילדה אחת –
הם כבר גדולים מדי לשנת צהרים , תבנה סדר יום
מגוון עם שנת לילה ב 21 ואז יש לך את כל הערב לעצמך.