הבוקר הזה היה עמוס. איתמר דוידוב חברי הודיע שהוא בא לבקר עם בן זוגו ועם נוגה, הבת שלו ושל רענן, ואני נכנסתי לאטרף של טאטוא/ספונז'ה/אפיית מאפינס פירות יער וכו'. הרעיון להכין מאפינס פירות יער, דווקא, פשוט קפץ לי לראש. אז חיפשתי מתכון ומצאתי כמה כאלה. והם יצאו נפלאים.
הביקור היה משמח לב וקרביים. איתמר הביא אתו כמה כיסונים של עלים ממולאים בתערובת מקסיקנית עם רוטב חריף מתוק ממעל. זה היה פשוט מדהים. ונוגה, היא ילדה מדהימה. יפה, ערנית, ששיחקה ללא כול חשש עם חתולי הבית, חקרה את הבית ואת המרחב וגם סידרה לעצמה אבנים טובות מקערית האבנים הטובות שלי (אבני ריפוי, לא אבנים יקרות כמובן).
ואחר הצהריים הילדים שיחקו כאן עם הבנות ממול, ואני התעסקתי בסידור הבית.
בשלב מסוים מיכאל הציע שנצא לטייל על האופניים בחושך, כדי לראות את פנסי התאורה הזעירים שהוא ודניאל התקינו עליהם. הבנות הצטרפו, וירדנו עם ארבעה זוגות אופניים דרך הרחבה עד לכיכר הרוח, שם נעמדתי לצלם את התמונות המדהימות המשלבות דמדומים וזריחת הירח והכוכבים.
הבנות רצו לשחק עם הבנים 'תופסת מחבואים,' אבל אני כבר התיישבתי על סלע רחב, מיכאל מתפרקד בחיקי, דניאל קרב אלי ואני מאמצו ומושיב גם אותו על ברכיי. וכך ישבנו לנו, שלושתנו, למול הנוף הרוגע, המוצף באלפי אורות מנצנצים, עד מפרץ חיפה ועד כרמיאל, נהנים מרוח הערב הנעימה, ומשוחחים.
זה היה רגע קסום. יותר מרגע. אני בעיקר רציתי להתחבק איתם, אחרי יום שלם של אירוח ועבודה מסביב לזה. אבל זה היה רגע של התפעמות מול היופי ושל בונדינג, רגע של אינטימיות משפחתית.
זה היה גם רגע של התמקדות. להישאר שם, לא למהר. להיות נוכחים יחד בתוך החוויה הזאת. בשקט שלנו. זה היה מחכים ומלמד.
אחרי כן, במיטות, אחרי המקלחת והסיפור, סיכמנו בינינו שמאוד נהנינו היום. וזה בא מהם, לא ממני. ולכן גם היה משמח כול כך.
ואני, אני עוד התבשמתי מן הרגעים האלה, מלאי השלווה, האהבה והשקט, מול הנוף הגלילי הלילי.
מחר מתחיל חול המועד, לילדים יש 'מרכזון' עד ארבע אחר הצהריים, ולי – שלושה בקרים של עבודה שקטה. אני מאוד מצפה להם.
זמן אחרון של שקט לפני שמתחיל הטירוף של הסמסטר הנוכחי, שבו מדי יום אני מלמד בצד אחר של הארץ.
שיהיו לכם/ן לילה טוב והמשך חג שמח. אמן.
