היום מלאו ארבעה וחצי ימים לשהותי עם מיכאל ודניאל לבד, בלי המעון, עד שיחלוף הווירוס שתקף את דניאל. אתמול בלילה הוא עוד הקיא. היום, תודה לאל, הוא כבר חזר לאכול כסדרו, ואכל יותר מאלף סמ"ק. להפתעתי, גם מיכאל כבר הגיע לכמות כזו. לא פלא שהם מתפתחים כל כך יפה.
בימים האלה, שהיו לי קשים מאוד, היו גם כמה רגעי חסד, רגעים קטנים, נדירים, שחשוב לי לכתוב עליהם כדי לזכרם.
ערב אחד באמצע השבוע חדל פתאום מיכאל לבכות מעצמו. ניגשתי למיטתו לראות מה קורה, וראיתי כיצד הוא מגיש לפיו את המוצץ בידו, מוצץ אותו קצת, מחליף אותו באצבע, ואז משיבו אל פיו. הבטתי בו ונדהמתי.
הילד למד להרגיע את עצמו.
הבוקר, אחרי שהאכלתי אותו, הנחתי אותו ליד דניאל על שמיכת הפעילות בסלון, וניגשתי לחדר העבודה שלי, כדי לשבת קצת בשקט. כעבור כמה דקות, כשחזרתי לסלון, מצאתי את מיכאל הרחק הרחק משמיכת הפעילות, שוכב על גחונו מתחת לספה בסלון, רגלה של הספה בין רגליו וחצי מגופו מתחתיה. זה מרחק שלא היה יכול לעבור בגלגול בלבד, ולכן היה ברור לי שזחל לשם. היו לזה גם סימנים מקדימים השבוע – הוא הרים את חזהו ואת ישבנו, נעמד על ארבעותיו, והתחיל לנוע קדימה ואחורה. ודאי היה לי שתיכף תגיע גם הזחילה. והנה, דווקא את הפעם הראשונה הפסדתי.
הוא מתפתח לא רק מוטורית, אלא גם נפשית, הקטן הזה. הוא למד לבכות כדי שאבוא ואקח אותו בזרועותיי. אך ברגע שהוא מונף ממיטתו הוא מתחיל לצחוק. הבכי הופך לצחוק באחת.
אז נכון, אמרו לי כבר שילדים אינם מניפולטיביים בגיל הזה, ושאם הם בוכים הם זקוקים למשהו, לא עושים מניפולציה. וברור לי, שאם הוא בוכה כדי שארים אותו בזרועותיי הוא זקוק לחיבוק, וכזה הוא אכן מקבל. אבל מדהים לראות איך הבכי הזה, לעתים בכי תמרורים ממש, הופך לסדרת צחוקים מתגלגלים ברגע שהוא בידיי.
דניאל קצת יותר כבד תנועה מאחיו. אמנם, גם הוא מתהפך ומתגלגל. אבל אין הוא נוטה לתנועתיות יתר כאחיו. הוא מעדיף לשכב על הגב, לבחון את אצבעותי ידיו, להביט מסביב, להרים את אגנו ואת רגליו את פניו, לאחוז ברגליו בידיו ולהביט בהן, ולהתהפך כך, כמו כדור, על צידו, או על גחונו.
הערב, כשנעמדתי על ארבעותיי למולם, וזחלתי קדימה ואחורה, ואחרי כן הרמתי את דניאל על ידיו ועל רגליו והראיתי לו איך זוחלים, הוא נורא צחק.
אחרי כן עשיתי אותו הדבר עם מיכאל, וקינחתי את זה בהשמעת סדרת קולות של חיות. מה מה מה, ומו מו מו, וקיט קיט קיט, והב הב ומיאו, מה שמצחיק אותם לבלי די.
דניאל, לעומת זאת, מרבה בדיבור. הוא שוכב ומלהג שעה ארוכה בשפת תינוקות. ההברות היחידות שהוא מצרף למילים הן א-בא, א-בא, והוא עושה זאת הרבה. לפני יומיים העיר אותי עם שחר בקריאות כאלה, א-בא, א-בא, וכאשר ניתרתי ממיטתי והגעתי אל מיטתו הביט בי וחייך. אין כמו הרגע הזה.
את הרגעים האלה קשה לצלם. הן מפני שאין לי מצלמת וידיאו, רק הווידאו באיי פון, הן מפני שאלה רגעים חמקמקים. אבל דבר אחד ודאי לי, לולא הייתי משאירם בבית, במקום במעון, בשל הווירוס שתקף את דניאל, לא הייתי זוכה לראותם.
מחר בבוקר אני מחזיר אותם למעון, בלב חצוי לגמרי. מצד אחד, אני מוכרח לעבוד. הערב אפילו קראתי למיכל, גיסתי, שתבוא להיות איתם כמה שעות, כדי שאוכל לעבוד על מחזה, שהיה עלי לתקנו בדחיפות. ומיכל אכן באה, ועזרה לי מאוד.
מצד שני, ברגע שהם במעון, ואני מתפרנס או כותב, אני מפספס המון רגעים קסומים כאלה של התפתחות. אבל אוזר כוח כדי לטפל בהם עם שובם הביתה.
הרגעים הקטנים והנדירים האלה מכתיבים גם את מציאות החיים כאן. כמו שאתם רואים בתמונות, מיד כשהבנתי שמיכאל כבר זוחל, הסתערתי על ארונות המטבח ושולחן הסלון, והפכתי אותם לבטיחותיים ולידידותיים לילדים. אמשיך בזה גם מחר. עלי לקנות משולשים לכסות בהם את הפינות של השולחנות בבית, ולחפש מקבעים כלשהם לכיסאות העץ בפינת האוכל, שלא יתהפכו על הילדים כשיישענו עליהם. אני גם צריך להתרגל להרים את האוכל של לונה מן הרצפה, ולהוריד לה אותו רק כשהם ישנים או בתוך המיטות. זה ודאי לא יהיה קל לה, אבל האוכל שלה הוא מתכון בטוח להיחנקות, ישמור השם, ולכן עליו לעלות אל הגובה.
אני צריך גם לרכוש מחסום עץ, שיחצוץ בין הסלון למטבח ולשירותים, ליתר ביטחון, כדי שיזחלו לשם כמה שפחות, ולזכור לכסות את השקעים בבית במכסים שהכנתי כבר.
הבעייה העיקרית נותרה הספרייה. יש בה מדפים נמוכים, ואני חושש לגורל הספרים שעליהם. אין לי מדפים ריקים להעלותם אליהם, כך שכנראה אשתמש בספת הישיבה כמחסום הגעה לאותם מדפים.
אבל כל אלה הן בעיות מינוריות מול הרגעים הנהדרים האלה, כמו עכשיו, תוך כדי כתיבת הפוסט הזה, ששמעתי את דניאל מתעורר בחדר השני, וניגשתי אליו. הוא שכב במיטה, מתנועע מצד לצד ומשפשף את עיניו, ומדבר.
חיכיתי לראות אם יפקח את עיניו, וכשעשה כן הרמתי אותו בידיי וחיבקתי אותו אלי.
ואז הוא אמר שוב א-בא, א-בא, ואני השבתי לו "כן, אני אבא," וחיבקתי אותו, עד שהתחיל להשמיט עצמו מבין ידיי, והבנתי שהוא מבקש לשוב לישון.
השכבתי אותו במיטה, נתתי לו את המוצץ בתוך פיו, והוא מיד שב ונרדם.
היש רגעים יפים מאלה בחייו של אדם? נדמה לי שאין.
אני כל כך שמחה לדעת שהכל חוזר לשגרה. זה אכן מעייף תינוק חולה, בעיקר כשיש עוד תינוק שזקוק להתייחסות, ולך יש רק זוג ידיים. זה כיף גדול לקרוא את הרגעים הקסומים שלכם, להזכר בשלי, ולהצטער שאין לי את הכישרון להעלות אותם על הכתב. חזק ואמץ. זה ייקח עוד קצת זמן עד שהם יטפסו על הכסאות, אבל אכן כדאי להכין את הבית, שלא תתפס לא מוכן.