חופשת הפסח הזאת, החופשה הראשונה שלי עם בניי, תיכף נגמרת. והיא הייתה ועודנה אחד הזמנים העשירים, העמוקים והמאושרים ביותר בחיי.
לפני החופשה הבעתי כאן את דאגתי, שמא לא אדע מה לעשות עם הילדים, במה אעסיק אותם. ביקשתי עצות איך להפעיל אותם במהלכה. כעת, בתום שמונה מתוך עשרת ימי החופשה הזאת, זה מצחיק אותי.
כי בחופשה הזאת חוויתי עם מיכאל ודניאל את הרגעים המאושרים ביותר בחיי.
אי אפשר להצביע על רגע אחד כזה. היו רבים. הרגע שבו דניאל נעמד, בכוחות עצמו, במיטתו, וקיבל את פניי בעמידה לפנות בוקר, או עמידת המנצח שלו היום אחר הצהריים, אוחז בשולחן הסלון, וצוהל, ממש צועק לעברי, הייתי במטבח, בדיוק הכנתי קפה לרפי ודפי שבאו לבקר עם דר, כדי שאשים לב שהוא עומד בזכות עצמו.
ואני מחאתי לו כף וצהלתי לו 'כל הכבוד' מן המטבח, ואחרי כן גם קרוב יותר.
או רגעים של יחד עם מיכאל, החכם כל כך, שתופס כל דבר מיד, וכבר מתקשר איתי לגמרי. הוא יודע מה זה 'אסור' ומה זה 'תיזהר,' וכשאני יוצא רגע מן הבית לזרוק זבל, ואז חוזר, והוא תמיד מחכה לי מאחרי הדלת, אני רואה את צדודיתו מבעד לזכוכית, אני פותח את הדלת כדי סדק בלבד, ואומר 'מיכאל, תיזהר' או 'מיכאל, זהירות מן הדלת,' ותמיד, אבל תמיד, הוא נסוג לאחור בזחילה ומניח לי לעבור.
או אתמול בבוקר, כשטיפס בכוחות עצמו את כל גרם המדרגות בחצר עד משטח הבטון המפריד בינו לבין גרם המדרגות העליון יותר, לקומה השנייה, שם עצרתי אותו בשמש, גאה בילד, שרק בליל הסדר לימדתי אותו לראשונה לעלות במדרגות, אצל סבא, וכעת אני כבר מלמדו איך לרדת מהן.
או רגעים שבהם חיבקתי בידיי כל אחד מהם בנפרד, ואמרתי לו 'ילד אהוב שלי' או 'אהובון' או 'מתוק שלי' וכך הלאה, מריח את שערו ונושק אותו בכל פיסת גוף פנויה, אפשרית.
הימים האלה עברו ביעף. חברים באו לבקר, וכל אחד מהם הביא עימו פעילות.
עם עופר ומתן הלכנו לים, ועם משה ועופר בכינו בקונצרט ועשינו מנגל לילי. עם איילת ובנותיה סידרנו חצר עם שטיח צבעוני ושולחן עץ קטן והמון צעצועים, והחצר הפכה מיד למרכז הפעילות של הבית כולו, כולל השכנות, עם מיטשל שיחקנו והתרחצנו באמבטייה, עם יעל גולן למדנו לעשות בועות במתקן שהביאה, וכל הבוקר הפרחתי בזכותה בועות סבון למיכאל ולדניאל בחצר, שניסו לתופסן ונהנו מהן מאוד, ועם דפי ורפי ובר הלכנו לטייל בסוזאן דלל ואז בגן השעשועים שבין השכונה לבין מתחם התחנה, ודפי הציעה, בחוכמתה, להושיב אותם בישיבת 'עכביש,' גב אל גב, בנדנדה, ולנדנד אותם, ובאותה הזדמנות גם גיליתי, שבצמוד לגן השעשועים ישנו גן כלבים, ונכנסו לשם עם לונה ושחררנו אותה, והיא צהלה ושיחקה עם הכלבים, ועם בחור יפה אחד, שישב שם והשגיח על כלבו, ואז ליטף את לונה, ואפילו נתן לה לשחק עם החבל הצבעוני של כלבו, ואני לחשתי לדפי שהייתי לוקח אותו איתי הביתה, והיא אמרה שלכלבה שלי באמת יש טעם טוב.
היו המון רגעים כאלה.
לא נחתי רגע, לא היה לי זמן לעצמי ולמחויבויות שלי כלל.
יש לי ספר שירה לערוך, שני ספרים לקרוא ולתת עליהם חוות דעת, עבודות לבדוק, שלא לדבר על כתיבתי שלי. שני מאמרים כבר מסתובבים לי בראש, בעצם שלושה, ואני לא מגיע בכלל לכתוב אותם.
היום, בצהריים, בדרך לשינה חטופה, במדיטציה, הספקתי לכתוב פואמה שלמה על העולם, "עולם ירקות נכחדת," אבל מתוכה נותרה לי רק שורת הפתיחה, כי נרדמתי מרוב עייפות.
רק בתום החופשה הזאת, בעצם אמצא כמה ימים, שבהם הילדים במעון ואני לא עובד – חמישי ושישי בוקר, ליתר דיוק – ובהם אוכל לשבת ולקרוא חומרים, ולהגיב עליהם.
אבל אני לא מתלונן. אני מאושר.
היו כמה הזדמנויות, ליליות, שבהן התעוררתי מן השינה שאני נופל אליה כעת מדי ערב, בשמונה בערב, ומתעורר לקראת חצות, הזדמנויות שישבתי בחוץ, בחצר, הבטתי בעצמי ואמרתי לעצמי, שאלה הרגעים הכי מאושרים שהיו לי עד כה בחיי, ושעלי לזכור זאת. שהאושר מורכב משני ילדים בריאים, מאושרים וצוחקים ושמחים, ומאבא טרוד ועייף. שלא אפספס את הידיעה הזאת, שאני בתוך אושר, בתוך המטלות הרבות והדריכות הבלתי פוסקת עם שני הזאטוטים.
כי זה כנראה טבעו של האושר. הידיעה שיש תכלית לקיומך בעולם. גידול הילדים. והתכלית הזאת, הנפרטת לרגעים כאלה, לכאורה רגעים שביום יום, ולמעשה רגעים שבהם אתה רואה איך למול עיניך ממש מתפתחים וצומחים שני בני אדם קטנים מתוך התינוקות שהבאת, רק שנה מקודם לכן.
אבל מקודם, באחת עשרה ומשהו, התעוררתי מסיוט. סיוט שבו אני מציל את שניהם מטביעה. וזו לא פעם ראשונה שיש לי את הסיוט הזה. ויחד איתו, במעטפת החלום, אני חולם על נעם ונאווה סמל. נעם היה הבוס שלי ב"קאמרי," וחיבתי אליו שמורה עד היום. גם כשאיננו נפגשים או מדברים. כך גם עם נאווה. אני חושב שהם משתרבבים לי לחלומות בכל פעם מחדש, כדי לומר לי שאני חולם ברגע זה חלום עם סמל, חלום סמלי, שעלי לזוכרו. ואכן, אני תמיד זוכר.
אבל היום, כמה מוזר, חלמתי על מספר הטלפון הסודי של נעם. זה שהיה למכשיר הטלפון הצמוד לו, על שולחנו, ועקף את מרכזיית התיאטרון.
בהיותי דובר התיאטרון היה לי המספר הזה, והייתי מחייג אליו ברגעים חשובים באמת.
הלילה, בחלום, חייגתי אליו.
כדרכו אמר לי שהוא באמצע ישיבה, ושרק אם זה דחוף וכו'.
אחרי כן, אייר בנם צלצל למכשיר הזה, ואני עניתי לו, ואמרתי לו שיהיה נחמד פעם לראות אותו.
ואז נאווה התקשרה למספר הזה, ואמרתי לה שזה מה שאמרתי לאייר, והיא כעסה עלי, מה פתאום אני מזמין אלי את אייר, ומיד דאגה שיקחו ממני את מכשיר הטלפון הזה וגם יחליפו לנעם את המספר הסודי שלו.
אבל כל זה היה רק מעטפת החלום.
כשקמתי, ראיתי שדניאל, שכבר כמה לילות ישן איתי, כי אחרת הוא לא יכול, זז בשינה. הוא זז בשינה כבר שעתיים וחצי, ישן למחצה, שינה טרופה, לא רגועה.
זה מדאיג אותי.
זה מפחיד אותי, שמא זה קשור לתסכול שהוא מביע בנשיכות.
אפילו חששתי שמא זה נובע מכך שאין לו אמא, או שסימה סן, הפונדקאית, שהוא ומיכאל היו כל כך רגילים לשמוע את הלמות הלב שלה ואת גופה, רחוקה מהם כעת כל כך.
אני יודע שאלה שטויות, שזה גיל של נשיכות, אבל אלה הפחדים שלי. שהילדים חסרים את סימה סן, מתגעגעים אליה באיזה מישור עמוק ונסתר מעין.
שאני אינני מספיק להם. עד כמה שאני מנסה ומשתדל להיות אבאאמא ואבא קומתיים, אינני מספיק.
ואולי זה מה שמתחבא מאחרי הסיוטים הליליים האלה שלי.
כי מתחת לפני המים של האגם הדלוח, ישנם ילדים מתים. כמו בשיר הכי נורא שלי, שכתבתי בגיל ארבע עשרה.
כי הילד שבי מת לפני שנים. אי שם, בין ילדותו לנעוריו.
כי עכשיו אני משתדל לתת את כל מה שאני יכול, כל מה שאפשר, לילדים שלי, לבניי, שיחיו ויחוו את ילדותם במלואה, בלי חוסר, כמוהו, בלי אובדנים.
למה בכלל הגעתי לעומקים האלה.
התחלתי ברגעי האושר שזימנה לנו החופשה הזאת, למה אני לא יודע להישאר בהם. למה אני חופר.
טוב נו, אני כזה. אין מה לעשות.
מתחת להורה המאושר נגלה המשורר. זה שכורה ספרים בחושך.
החופש הזה היה ממש כיף. נותרו ממנו עוד יומיים. מחר ניסע לסבא וניפגש עם כולם בארוחת החג השני.
דבר אחד ודאי לי. המטפלות של מעון מגן אברהם של ויצ"ו הן גיבורות. אם אני ניתש מיום אחד שלם עם בניי, אין לי מושג איך הן מחזיקות יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שנת לימודים שלמה, בכיתה אחת עם עשרים פעוטות.
לילה טוב.
