מדי יום הילדים חוזרים מבית הספר ברבע לשתיים. אני או אבא שלי מחכים להם בתחנת ההסעים הקרובה לביתנו, כדי לנשק אותם, שיראו אותנו, ליטול מהם את תיקיהם, ולראות האם הם רוצים ללכת למרכזון, חברת הילדים שלנו בתובל, או לבוא הביתה.
בימי שני ורביעי אני תמיד לוקח אותם הביתה מן ההסעה, כדי שיאכלו ארוחת צהריים ביתית אתי, וינוחו לפני היציאה לשיעורי הנגינה בקונסבטוריון בכרמיאל. בשאר הימים אנחנו משתדלים לשמור על המסגרת, שיהיו במרכזון.
אבל אתמול היה יום חמישי, ובשעה 12.00, אחרי שסיימתי לערוך סיפור, שישבתי עליו עם הסופרת שלו בלילה, בשיחה טרנס-אטלנטית, נזכרתי שתכף הילדים מגיעים מבית הספר לישוב, ושאין לי מה להציע להם לארוחת צהריים, במידה וירצו בה. לכן, נסעתי לכפר, קניתי בשר לשניצלים, הכנתי שניצלים ופירה תפוחי אדמה לילדים, ולי רבעי תפוחי אדמה אפויים בתנור, עם רוזמרין מן הגינה.
ברבע לשתיים עמדתי בתחנת ההיסעים. האוטובוס הגיע, נעצר ליד מפרץ החניה, ודניאל ומיכאל שעטו אלי בשביל בין המושבים. דניאל הושיט לי את מכשיר הטלפון הנייד שלו, שאשמור לו עליו בבית עד שישוב מן המרכזון, ומיכאל זרק לעברי את הסווטשירט שלו. מלבד נשיקה במצח לכול אחד מהם, והרושם המהיר לפיו שניהם שבו מבית הספר מלאי עליצות, לא הספקתי אפילו לשאול אותם, האם הם רוצים לאכול אתי בבית. הם פשוט מיהרו לשוב אל חבריהם.
ירדתי מן האוטובוס, הוא נסע מקרבת ביתנו אל המרכזון, ואני מצאתי את עצמי עומד פעור פה בתחנת ההיסעים. פשוט איבדתי לרגע את העשתונות. שעה תמימה בישלתי והכנתי להם ארוחת צהריים, והנה נותרתי לבדי בבית, לאכול במחיצת עצמי.
לא שזה רע. זה מאפשר לי להמשיך לשהות בשקט שלי, עד שובם בארבע מן המרכזון. אבל פתאום קלטתי שאני מרגיש מצוקה מזה, שהם לא באו לאכול אתי, שביכרו את חברת הילדים על פניי. ואז חייכתי ואמרתי לעצמי. זהו זה. הרגע הזה הגיע. רגע קטן של התנתקות. וככול שיגדלו זה כנראה ילך ויגבר.
הם עדיין יזדקקו לי, כהורה, כאב תומך וכמשענת רגשית, אבל משהו בעולמם השתנה. הם נהיו עצמאיים יותר, וזקוקים לחברת בני גילם יותר מאשר לחברתי.
רגע דומה אירע לי כעת. הבוקר, אחרי שרכבו על אופניהם למרכזון, ירדתי לכרמיאל. ערכתי קניות, קפצתי לרופא, לסופרפארם, קניתי להם קרם לחות לגוף, שסובל מן היובש הקיצוני השורר בחוץ, וגם בבית, שבתי הביתה, פרקתי את כול הקניות וסידרתי אותן, ואז נעמדתי לרגע שוב מול עצמי, קולט שאני שוב לבד כאן, בשקט שלי, עד השעה 13.00, אז ישובו מן המרכזון, מלאי חוויות ורעבים.
וכמו תמיד בימי שישי הם ודאי יעדיפו לזלול יוגורט עם פצפוצים ויולו, על פני שניצל ופירה. אבל הם ישלימו את זה בארוחת הערב.
כיף לי אתם. מאז החלו לנגן גם חל בהם שינוי. הם הרצינו, לוקחים ברצינות את המחויבות לנגינה, וגם מפיקים ממנה הנאה. ומאז קיבלו טלפונים ניידים הם גם עצמאיים לצפות כול אחד בתכניות האהובות עליו (תחת עיניי הפקוחות כמובן). כעת עלי להקפיד על רצועות זמן שנהיה בהן יחד, נטייל, נשחק, נכתוב ונקרא.
בשבת, מחר, גם נצא לטיול. בשבוע שעבר טיילנו ביער חניתה, השבת נטייל בשמורת טבע אחרת קרובה.
שתהיה לכם/ן שבת טובה.
אילן.
נ.ב.
במתכוון אינני כותב דבר על הפוליטיקה. אני רוצה לנצור את רגעי האושר האלה, המשובבים את נפשי בתוך הזוהמה.
נ.ב.2
שלשום הייתי עייף מכדי לעשות איזה דבר, ופתחתי את הטלביזיה, שזה מעשה מאד נדיר אצלי (מעבר לצפייה בחדשות). הגעתי לצפות ב"כוכב נולד לארוויזיון," לפגוש באור עמרמי ברוקמן ובאבותיו, ולהתאהב. בכולם. מי שעוד לא צפה בו שר את שירו של חנן בן ארי"מה אתה רוצה ממני," חייב. הילד הזה הוא כוכב אמתי, והוא גם גאווה גדולה לקהילת הלהט"ב. הנה, כאן.
