"שמש, בואי!" קרא היום דניאל כשהתעוררו, "בואי ונלך לספארי!"
אמרתי להם אמש, שאם יהיה מזג אוויר יפה, ותהיה שמש, נלך לבקר בספארי, שלא היינו בו כבר שלושה שבועות, ואם לא נלך לקניון. מכיוון ששניהם מתגעגעים כבר ללאמה ולתיש בפינת הליטוף בספארי, ניסה לזמן את השמש אליו עם בוקר. זה הצליח לו, אבל הרבה יותר מדי מאוחר.
בבוקר היה קר ומעונן, אבל הבנתי, שלא נוכל לבלות כול היום בבית, אז החלטתי לנסוע איתם במכונית לקניון עזריאלי, להראות להם, לראשונה בחייהם, מהו קניון, ולבלות בו שעתיים-שלוש, כמו שעשינו לפני שבוע בשדה התעופה.
כשנסענו במורד רחוב קפלן לעזריאלי הראיתי להם את שלושת המגדלים, המרובע, העגול והמשולש, והסברתי להם שבנו אותם בשלוש צורות שונות, ומתחתיהם נמצא הקניון. אבל כשפנינו שמאלה אל הכניסה לחניון, גיליתי שהקניון סגור בשבת.
הילדים נורא התאכזבו, אז החלטתי לנסוע איתם לדיזנגוף סנטר. אבל גם שם העסק נראה קודר. ואז נזכרתי בהמלצה של מישהי, אני לא זוכר מי, לקחת אותם למוזיאון תל אביב לאמנות. יש שם תערוכה לילדים, אמרה לי, ותערוכות נוספות. הם יוכלו לבלות שם היטב בשבת חורפית.
החניתי את המכונית מול "הקאמרי," כדי לאפשר להם לרוץ במעלה המשופע לרחבת התיאטרון, ומשם ללכת ברגל, עם העגלה, ועליה תיק ההחתלה ושקית הצ'ופרים, אל המוזיאון. שילמתי 40 ש"ח, כמבוגר תושב תל אביב, לילדים הכניסה חינם, וירדנו במעלית אל קומת התערוכה.
בקומה 1- יש תערוכה לילדים, הקרויה "על קווי הדמיון," בנושא הקו. תערוכה נהדרת, בנויה מפינות הפעלה שונות, המסבירות לילדים מהו קו ומה ניתן לעשות בו. "בתערוכה 'על קווי הדמיון'," מספר ידיעון המוזיאון, "הקו הוא המרכיב המוביל ש'יוצא לטיול' בתוך האולם (העולם), ובדרכו משתנה צורתו וחומריותו, והוא אף נטען במשמעויות ובהקשרים שונים. הוא מתחיל בציורי מערות ובאגדה על ראשיתו של הציור, ממשיך ו"נפגש" עם מושגים קלאסיים מעולם הציור: גריד, ופרספקטיבה. המשכו ברישומים שונים, שבהם בולטת רבגוניותו של הקו שכל אמן מקנה להם צורה ואופי אחרים. לפעמים עובר הקו מטמורפוזה, משנה את צורתו ומקבל חיים משל עצמו כמו "מר קו". מכאן, הופך קו הציור לחומר עשוי חוטים דקים, עוזב את הקיר, משתחרר מהמשטח הדו-ממדי והופך לצורה קווית בחלל. "
טוב, את כול ההסברים המלומדים האלה חסכתי מבניי, בני השנתיים ותשעה חודשים, אך הם בהחלט נהנו מן האפשרות לשבת ולצייר בעפרונות צבעוניים, לשחק בפוינטר אינפרא אדום בתוך חדר חושך, המדפיס את תנועות הפוינטר בידיהם, לעמוד מול מסך ה'מצייר' אותנו בקו אלקטרוני, לעצב בידיהם קו העשוי מחוט ברזל, ועוד.
כשנמאס להם הם ביקשו בקבוק מטרנה, ולאכלו בשכיבה במסדרון. אבל מכיוון שמאוד הסתקרנתי מתערוכה אחרת שהייתה שם, תערוכתו של אמן ישראלי בשם יאיר ברק, "מתרחק ממשהו, נועץ בו את עיניו," אני נכנסתי להביט בעבודות והם נשכבו באמצע האולם, על רצפת הבטון שלו, ואכלו להנאתם. יאיר ברק, אמן צילום, וידאו ומיצב, גם היה שם, בדיוק אירח את גיא פינס ואשתו רותי בתערוכה, וכך גם יכולתי לשאול אותו שאלה או שתיים על מיצב נהדר שעמד שם, ולהגיד שלום לגיא ולרותי, כשמיכאל ודניאל איפשרו לי זאת.
אלא שחיש מהר טיפסו על לוח השיש המהוקצע שבאמצע המיצב שאהבתי, שומרת החדר מיהרה אלי, שאורידם ממנו, וגם האמן ביקש זאת. וכך מצאנו עצמו בחוץ, נכנסים לתערוכתו של אורי גרשט, "רסיסים," המתחילה בשלושה סרטונים נפלאים של רסיסים צבעוניים, מעוררי דמיון, והמשכה בסדרת עבודות מיוחדת.
בסופו של הביקור בתוך המוזיאון יצאנו החוצה, ואז גילינו שהחצוצרן הקבוע שיושב בפתח "הקאמרי" מדי ערב, נמצא בפתחו של המוזיאון ומחצרר, ושהשמש זורחת. הילדים מיד התחילו לרקוד לקול חצוצרתו, ואז הבחינו בפסלים הרבים המוצבים ברחבת המוזיאון, ואצו אליהם, נהנים לטפס עליהם ולרוץ ביניהם.
בילינו שם בחוץ עוד שעה ארוכה, במהלכה עוד הספקתי להתמרח בקקי של דניאל, שעשה מה שעשה וביקש שאחליף לו חיתול, ככה, בפרהסיה, ופשוט פרסתי חיתול טטרה על משטח בטון במרכז הרחבה, החלפתי לו חיתול וזרקתי את המשומש בפח בקצה הרחבה, ליד ספריית בית אריאלה, שגם אליה עוד אקח אותם בזמן קרוב.
זה היה בוקר נפלא, ושמחתי שבמקום לחנוך אותם לתרבות הצרכנית המגולמת בקניון, יצא לי לחנוך אותם לחוויה מוזיאלית. והם כול כך נהנו שם, שהבטחתי להם שנשוב לבקר במוזיאון בקרוב.
אחר הצהריים קמתי לפניהם, והצלחתי לכתוב, במהירות שיא, שמונה עמודים בכתב יד, כמות כפולה של כתיבה מן המנה היומית שלי, כך שכאשר קמו אמנם הייתי מותש מחוסר שינה מספקת, אבל שמח בתוכי. ואז הלכנו לאכול גלידה תות במרכז סוזן דלאל, כי זה מה שהבטחתי להם לפני שנת הצהריים, והם אכלו מעט מן הגלידה וירקו בחדווה את רובה על הכביש, כול הדרך הביתה, ואז השתוללו כאן בטירוף, ואז מיכאל ביקש 'את הספר של אבא,' וישבתי לקרוא להם שוב, בתמצות, את ספרי הבלתי ניתן להשגה, 'אין ציפור כזו, קורציפה,' המדבר על קבלת השונה והאחר.
"אני גם רוצה ציפור כזו," הצביע מיכאל על איוריה מרהיבי העין של הילה חבקין לספר.
"בסדר," חייכתי אליו, "את הציורים האלה ציירה חברה של אבא, שקוראים לה הילה. יום אחד אקח אתכם אליה, שתראו איך היא מציירת."
"אני רוצה ליער הזה," הוא הדגיש, "ושאבא יביא לי קורציפה ואחר כך עוד אחת."
התמלאתי כלפיו באהבה, ולא אמרתי לו, שכבר יש לו קורציפה. שהוא קורציפה מסוג מיוחד בעצמו. כי ודאי לי שהילד הזה עומד להיות ילד כותב.
ואז הרדמתי אותם, או זה מה שחשבתי, וכשהתיישבתי לאכול הפתיעו אותי, קמו שניהם מן המיטה, העלו את האור בכול הבית, והשתוללו שוב, עד שממש הייתי צריך להיות תקיף, ולומר להם בקול הכי תקיף שלי, שאני כועס מאוד, ושהגיע הזמן שלהם לישון.
וככה יצא, שנרדמו עם קולי התקיף באוזניהם, אחרי יום כול כך מקסים ושופע בפעילות, ואני כעסתי על עצמי, על שכך הוא, והתיישבתי על כורסת הטלביזיה המרופטת, לעשרים דקות מדיטציה, כדי להירגע, להחזיר לעצמי את הכוחות ולנשום.
לגדל שני ילדים בגילם לבד, זה ממש לא פשוט. לעבור איתם שבת חורפית זה לא פשוט שבעתיים. אנשים מתפלאים למה לוקח לי כול כך הרבה זמן להשיב להם למיילים, לחתום איתם חוזים ולטפל בספריהם, ולא יודעים איך כול יום, כול היום, הכוחות שלי מוקדשים במלואם לילדיי, לטיפול בהם ולפרנסתם, וכמה מעט מזה נותר לכול השאר.
ולחשוב שאני רוצה עוד שניים. רק המחשבה על כך, בעיצומה של השבת הסוחטת והמענגת, המציפה ומעצימה הזאת, דכדכה אותי שבעתיים. הבטתי בעצמי, חשתי בעייפותי, צדתי את רגעי הנתק ההכרחיים שאני מייצר לעצמי (יושב על האסלה הסגורה עם האייפון בעודם משתובבים במי האמבטיה החמים, רק כדי להתנתק מהם ל-2-3 דקות של דבר אחר, מיותר ומטמטם ככול שיהיה), ותהיתי מניין אני חושב שיהיו לי הכוחות ומשאבי הרוח והנפש לעוד שניים.
ואז, מתוכי, קיבלתי את התשובה.
מזה שאתה נענה לדרכך. מזה שאתה פועל על פי מה שהחיים מזמנים אליך ומנתבים אותך אליו. מזה שאתה מאמין.
ואז, בהרף עין ממש, כפי שמספרים שרואה אדם באחרית ימיו, חו"ח, ראיתי ביעף את כול חיי. מהיותי תינוק בן יומו, המצולם עטוף בשמיכת פיקה משובצת, במיטתו, דרך מאות ואלפי האנשים שהייתי בקשר איתם, ועד הנה. אב יחיד לתאומים מדהימים כול כך.
ואמרתי לעצמי שהכול בסדר. שנועדתי להיות שונה, לבטא את שונותי ולממשה עד תום. זה מה שאני עושה, היטב, כול חיי, וכך גם אמשיך לעשות. ומן הידיעה הזאת, של המחויבות לדרכי, גם אשאב את כוחות הגוף והנפש הנדרשים לי, לאתגרים הבאים ולשנות החיים הבאות.
לילה טוב.
