שודדי הספרים

בבית הקפה שאני יושב בו, ה"אספרסו בר," יושב גם בחור חמוד אחד, שאחרי שראה אותו כמה פעמים עם ניירת שאל מה אני עושה בחיים, וכשסיפרתי לו, נדהם, מפני שהיה בדיוק באמצע קריאתו של ספרי "מעשה בטבעת."

מאז כבר הציג אותי בפני אשתו ובנותיו.

בשבוע שעבר אמר לי, שדודו הישיש מצוי בערוב ימיו, והועבר לבית אבות. כעת הוטל עליו לפנות את משרדו, שהיה בדמי מפתח, מכמות גדולה מאוד של ניירת משרדית וספרים.

"לא הייתי רוצה שייזרקו לרחוב," אמר לי, "אולי תבוא להסתכל ותיקח משהו? חבל שייזרקו לרחוב. מוטב שמישהו כמוך, אוהב ספר, ייהנה מהם."

מיד אמרתי לו שאבוא. אבל אתם יודעים במה אני עסוק כעת.

כעבור כמה ימים הזכיר לי זאת ואמר, שאחרים כבר החלו לבוא ליטול משם ספרים, ואז מיד עליתי איתו למעלה.

נכנסתי למשרד, שיש בו שלושה חדרים. מלאים ספרים, מן הרצפה ועד התקרה, בכל מקום, אפילו מעל הדלתות. באמצע, היו תילי תילים של יומני עבודה, תיקיות פרומות, המון ניירת. נדמה כאילו מישהו חיפש שם אוצר בין המסמכים.

התחלתי עובר בעיניי על גווי הספרים וחטפתי סחרחורת. מהלם. וגם מחום. אין שם אפילו מאוורר. אבל אפקט ההלם היה מובן לי מאוד.

המשרד היה מלא בספרים נדירים.

כן, חציים ספרי חוק ומשפט, מתקופת ממשלת המנדט ועד ימינו. אבל חציים לפחות ספרי יהדות, ספרי קודש, מהדורות נדירות של כתבי יד, ששמעתי ולמדתי עליהם בלימודיי הספרות העברית באוניברסיטה, ולא העליתי על דעתי שאי פעם עיניי תחזינה בהם.

"ואי, איך שאתה נראה," אמר לי הבחור. "תרגע, תנוח. קח איזה ספר.

"איך אפשר להירגע?" שאלתי אותו. "אתה יודע מה יש לך כאן?"

הוא חייך, ונטל אותי למשרדו, בקומה מתחת. שם הראה לי מה בחר לעצמו מן הספרייה של דודו. כמה וכמה ספרים עתיקים, ובהם הקונקורדנציה של מאנדלקרן. חביבה של ממש.

מרוב הלם נטלתי איתי רק ספר אחד. מבחר השירה העברית בספרד ושמו "שער השיר," עם פירוש בגרמנית, שנערך על ידי חיים ברודי וק. אלברכט. הוא ראה אור בלייפציג, בשנת 1905.

בעבורי, שלמדתי את שירת ימי הביניים באוניברסיטה, והייתי עוזר הוראה של פרופ' ישראל לוין, והושפעתי רבות משירה זו, זו הייתה מציאה של ממש.

כעבור יומיים באתי לשם שוב, והפעם ביליתי שם שעתיים. עברתי בשיטתיות על כל המדפים, טיפסתי על כסא, אחרי כן על סולם, ובסופו של דבר העפלתי על תל עצום, בגובה אדם, של מסמכים, שהיה סמוך מדי לחלון חיצוני בלי סורג, אז ממש נתליתי בספרייה בידיים, כדי שלא לצנוח מן הקומה השלישית לחצר למטה, העיקר להגיע למדפי הספרים העליונים, שמשם רמזו לי ספרים ישנים מאוד, שכדאי שאביט בהם.

לא טעיתי.

היו שם ספרים כל כך ישנים, שהיו כבר אכולי תולעים.

ריכזתי ערימה של ארגזים בפתח המשרד, והבוקר באתי ליטול אותם.

החום בחוץ היה בלתי נסבל, בשל הלחות. במשרד פנימה זה היה ממש סיוט. הזעתי כמו כלב.

אבל לא יכולתי להשאיר את הספרים הנדירים הללו במקומם, כי ידעתי שבקרוב יפנו את המשרד הזה מכל הספרים והנייר שבו לגריסה.

עליתי וירדתי שוב ושוב במדרגות שלוש קומות, עד שמילאתי את המכונית הקטנה שלי בספרים.

בדרך חשבתי שאני מת, אז נעצרתי במשרד של הבחור לשתות כמה כוסות מים קרים.

"יו, איך אתה נראה," קידם את פניי."

"שמע, אתה לא מבין מה זה עושה לי," עניתי לו, "אני לא יכול לעמוד מול זה. ואני בכלל לא יודע איפה אשים את כל הספרים האלה בבית, כי גם אצלי כבר אי אפשר להזיז סיכה."

"אז מה זה, מחלה?" הוא שחק.

"הרבה יותר גרוע," עניתי לו, "זו תשוקה. יש רק עוד סופר אחד שאני מכיר, שהיה מתעלף על סף המשרד הזה. חיים באר. הוא מתעניין באותם תחומים כמוני, ויש לו ספרייה עניפה."

אחרי כן הסברתי לו שמדובר בספרייה באמת יקרת ערך, ושאביא אליו בשמחה את אחד מסוחרי הספרים שמבין מכריי, כי חבל שהספרים הללו ייגרסו.

הוא הסכים, ומחר אני הולך להתקשר לחיים וגם לעוד אחד או שניים מסוחרי הספרים שאני עימם בקשר כבר שנים. אי אפשר להשאיר ספרייה כזו לגריסה.

אז כן, אני כבר מת לקנות לי "עברית" או "קינדל," ולהינות מקריאה של ספרים אלקטרוניים. אפילו התחלתי למכור באמאזון את התרגומים לאנגלית ולספרדית של ספרי "מעשה בטבעת."

אבל אף קורא ספרים אלקטרוני לא יכול לעורר בי כזו ריגשה כמו שלושה חדרים של אספן ספרים חכם וידען, מלאים בספרים מן המסד עד הטפחות, ובהם ספרי נחמן קרומכל, יוסף קארו, שורה ארוכה של רבנים בני דורות שונים, ועוד ועוד ועוד.

חוץ מזה, אני מכין ירושה לבניי.

ואחרי מותי סביר להניח שהם יסחרו בספרייה שלי עם התאומים של אליאסף רובינזון או איתמר לוי, שניהם אבות לתאומים, ושניהם סוחרי ספרים שהם חבריי.