שיחות עם הילדים

"ואו, תראו איזה דמדומים נהדרים!" התפעלתי הערב, בעודנו עולים במכונית במעלה ההר, אחרי סיום הבילוי בפארק המשפחה בכרמיאל, והקניות בדיר-אל-אסד.

"אבא, ממש גנבת לי את המלים מהפה," ציין מיכאל. "תראה איזה יופי. שכבה של  ורוד, שכבה של כתום, שכבה של בורדו, שכבה של תכלת ואחרי זה שחור."

"ואבא, תראה איזו צורה יפה יש לירח!" צהל דניאל.

"קוראים לזה סהר. כך נראה הירח בתחילת החודש."

"ויש לו עיגול מסביב," הוסיף דניאל. "אולי תצלם את זה?"

"רעיון מצוין," אמרתי לו, "אבל מקודם לכן אדליק את המאותת, שיידעו שעצרנו כאן לצילום."

יצאתי מן המכונית, וצילמתי את הירח על רקע הדמדומים.

"אבא, אני רוצה להיות מדען ואחרי כן שוטר," אמר דניאל מקודם לכן, כשירדנו מן ההר לכרמיאל.

"אז אתה יכול להיות מדען משטרה," אמרתי לו.

"מה, יש דבר כזה?"

"בוודאי. מדע זה מקצוע שאחרי כן ניתן להתמחות בו בכול מיני תחומים. מדען משטרה, מדען בעלי חיים, מדען מזון."

"אז מה זה מדען משטרה?"

"יש לו רכב מעבדה שנקרא מז"פ, מעבדת זיהוי פלילי," הסברתי להם. "כשמישהו מבצע פשע, למשל גונב משהו מבית, מכה מישהו, מזעיקים קודם כול את המדען המשטרתי. הוא מגיע עם המעבדה שלו, חובש כפפות על הידיים, כדי לא לגעת בידיו במוצגים, ואז בוחן את הסביבה. למשל, אם הגנב הלך בבוץ לפני שטיפס לחלון הבית שגנב ממנו, והשאיר עקבות בבוץ, המדען המשטרתי יוצק גבס בעקבות, ושומר אותן, כדי לדעת איזה מספר נעלים ואיזה סוג נעל הגנב נעל. ואם למשל הגנב נכנס אל הבית מחלון, המדען המשטרתי מוציא מברשות מאוד עדינות שיש לו, ומבריש ואוסף איתן כול מיני חומרים מאדן החלון. למשל, קצת דם יבש, ציפורן או שערה."

"אחרי כן הוא מכניס אותן למבחנות, ובודק מה ה-ד.נ.א שלהן. ה-ד.נ.א זה החומר שממנו בנויים כול התאים בגוף האדם, ולכול אחד מאיתנו יש ד.נ.א שונה. אפשר לגלות את ה-ד.נ.א מדם, מרוק, מציפורן, משערה. ואז, אם למשל עוצרים מישהו חשוד, אפשר לבדוק מה ה-ד.נ.א שלו, ולהשוות ל-ד.נ.א של הגנב שאת השערה שלו מצאו במקום הפשע. ואז לדעת אם זה הוא הגנב."

"אז אני רוצה להיות מדען משטרה!" הודיע דניאל.

"בסדר גמור," הסכמתי, "רק שקודם לכן אתה צריך להיות תלמיד ממש טוב בבית הספר, כדי שיקבלו אותך לטכניון. זה המוסד הכי טוב ללימודי מדע בארץ."

"אני רוצה ללמוד בבית ספר למדענות משטרה בכרמיאל."

"אין בכרמיאל בית ספר כזה. יש בו את מכללת בראודה, ששם לומדים הנדסה. אבל עדיף שתלמד בטכניון בחיפה, כי מי שבוגר הטכניון מציעים לו אחרי כן עבודות בכול העולם והוא גם מרוויח הרבה מאד כסף."

"אבא, כשאני אהיה גדול, אם תצטרך כסף תתקשר אלי ואני אתן לך," הפתיע אותי פתאום מיכאל במהלך השיחה.

"מתוק שלי. אני מקווה שלא יחסר לי כסף, ושאני אוכל לתת לכם, ולא אתם לי," חייכתי אליו. "אבל יפה שחשבת על זה."

קצת אחרי כן הסברתי להם מהו מדען מזון. סיפרתי להם על המכון הוולקני ברחובות, שבו חוקרים חקרו, למשל, איזה זן של חיטה עמיד בתנאי מזג אוויר קשים כמו בצורת, ומול חרקים וחיידקים שונים.

"אבא, אפשר לבקר שם?" שאל מיכאל.

"כן, בטח. פעם בשנה הם אפילו עושים תערוכה של כול הפירות והירקות המיוחדים שהמציאו, ואפשר אפילו לטעום מהם."

"אני רוצה ללכת לשם."

"יש גם  מדען של תרופות. בני, למשל, עוסק בפיתוח תרופות," הזכרתי להם את האקס שלי. "אתם יודעים, שתרופות אפשר לתת דרך כדורים לפה, נרות בטוסיק או הזרקה במזרק או בעירוי לווריד. אבל כיום המדענים מחפשים דרכים איך להכניס לגוף תרופות שתשפענה עליו יותר זמן ופחות יכאב לחולה לקחת אותן. בזה בני עוסק למשל. הוא למד בטכניון, ואז התמחה בזה."

בלילה, במיטה, כשנשכבנו שקטים ומרוצים, הסבתי את תשומת לבם לכך, שהיה לנו כול כך כיף יחד אחר הצהריים והערב, כי לא רבנו ולא התווכחנו ולא צעקנו והשתוללנו זה על זה, כמו שקרה בבוקר, לפני שהגיעו אלינו האורחים, וגם במהלך ביקורם.

"היה לי ממש כיף אתכם כול אחר הצהריים והערב האלה. כשאנחנו שקטים ורגועים אנחנו פשוט משפחה נהדרת. תראו כמה טוב היה לדבר בארוחת הערב, בשקט, בלי קופיקו ברקע, וגם עכשיו, במיטה."

"כן, היום אחרי שמיכאל הפיל לי את המנוף שבניתי היה לי מאוד קשה," הסכים דניאל.

"אני רצתי והתחבאתי במקלחת," גילה מיכאל, "עשיתי מקלחת."

"ואני דאגתי לך ויצאתי לחפש אותך בחוץ," השבתי לו.

*

     הבוקר היה קשה. כשאני התעוררתי, בשש, הילדים כבר היו ערים למטה. אך האורחים הגיעו רק באחת עשרה. ואת חמש השעות הללו בין קימתם לבוא האורחים הילדים מילאו בקטטה. הצלחתי להסיט אותם איש מרעהו רק על ידי עבודה בגינה,  ומשחק שחמט.

     היום ביקרו אותנו עמרי, בן-בת-דודתי, שבן זוגו החכם שלח אתו עוגת דבש, בדיוק מה שחסר לי בחג הזה, וגם ערן וז'אן לואי ובנם עילאי-גבריאל. את ערן הכרתי כשהיה כתב הרדיו הצרפתי באירוויזיון 1999. כיום הוא דובר שגרירות צרפת בישראל. אנחנו חברים מאז ועד עתה. טיילנו ברחבי הקיבוץ, השתהינו שעה ארוכה בדיר העיזים של שחר ואבירמה, שהילדים כול כך  נהנו לשחק בו עם העיזים והתיישים והגדיים הקטנים.

     אחר הצהריים, אחרי שנת צהריים, ממנה הערתי אותם בהשמעת זמזום של זבוב טורדני:), הילדים קמו צוחקים (מדגדוגי הזבוב) ורגועים. אז ירדנו לפארק המשפחה בכרמיאל, כדי לסיים באווירה טובה את חמשת ימי החופשה האלה.

     ולפני שעלינו למעלה סידרנו את הילקוטים למחר. מחברות, דבק, קופסאות אוכל, וגם דבר נחמד נוסף – כול ילד קיבל שקית נייר חומה, בתוכה התבקש להכניס שלושה דברים חשובים לו, שחשוב לו שיידעו עליו. דניאל הכניס לשקית שלו את השלט של הרובוט החדש, את הספר על תהליך בואם לעולם ואבן נוצצת. מיכאל הכניס מטבע של לונדון, עלה יבש מהשלכת של הייד פארק, ששמרתי לו בתוך מחברת, ועוד משהו. את הספר על תהליך בואו לעולם סירב ליטול עמו בתיק. הוא אמר שיש בזה דברים מביישים.

     הבטתי בו נדהם. עברתי אתו על הספר. "מה מבייש בו?" שאלתי. הוא הצביע על תמונתם באולטראסאונד ואחרי כן על תמונתם כוולדות בני יומם, בחיתולים, מחוברים לאינקובטור.

     "אני לא חושב שזה מבייש," אמרתי לו, "אבל אם זה מה שאתה מרגיש לא נכניס את הספר לתיק שלך."

     יש לי עבודה רגשית לעשות אתו כנראה. אבל עצם יכולת המבע שלהם בכלל, והיכולת למבע רגשי בפרט, זה מה שכול כך משמח ומרגש אותי הלילה.

     מחר ומחרתיים יש בית ספר, תודה לאל. כך שיש לי יומיים של שקט. ואחרי כן שוב שישבת, ועוד יומיים בית ספר, ושוב יומיים חופש של כיפור וכך הלאה. מזל שבחול המועד סוכות פועל כאן המרכזון, הצהרון, במתכונת של יום מלא. או כך לפחות נדמה לי, בע"ה:)

     שיהיה לכם/ן המשך שבוע טוב.