שיינפלד הפקות בע"מ

     היום מסתיים חג הפסח. אבל השבוע המאתגר באמת שלי מתחיל מחר – רצף אירוח המתחיל במימונה ומסתיים ביום ההולדת של מיכאל ושל דניאל.

     בתובל נהוגה מסורת, לפיה המימונה נחגגת מדי שנה בבתים מארחים. כול בית מכין סוג מסוים של כיבוד, החברים מוזמנים להוסיף אליו משלהם, וכול תושבי הישוב נודדים בין בית לבית. השנה יהיו אצלנו שבעה בתים מארחים, אחד מהם הוא שלי. שותפתי לאירוח היא מרוקאית גאה, המכינה בר מתוקים מרוקאי, עם מופלטות וכול מיני מתוקים אחרים. אני מכין בר סלטים. זה אומר, שהיום ירדתי לדיר אל אסד לעשות קניות, ומחר כול היום אכין סלטים, כפי שאני יודע ואוהב לעשות.

     רק דבר אחד לא ידעתי – כמה אנשים צפויים להגיע אלי. היום, כששאלתי את רכזת החג, האם מדובר בבודדים או בעשרה, היא שחקה ואמרה לי שבכול בית עוברים חמישים אנשים ויותר, אבל שאינם אוכלים רק אצלנו, אלא עוברים בין בית לבית. מזה הבנתי, שעלי להכין סלטים בכמויות שתספקנה לפחות לחמישים איש. ולפיכך הבית שלי מלא כרגע בירקות ובקטניות בכמות שלא תבייש בסיס צבאי.

     אגב, במקרים כאלה אני אכן נעזר בספר בישול צבאי. פעם קיבלתי ממישהו ספר שכתב השף הצבאי גדי דגון, "הבישול בצה"ל," שהכמויות בו מחושבות לפי 10 אנשים או 100 אנשים. הוא מאוד מועיל בחישוב כמויות כשמדובר באירוח בהיקף כזה.

     האירוע השני יתרחש בביתנו בערב יום השואה, ביום רביעי. אני משמש זו השנה השנייה כחבר צוות יום השואה בישוב. בתחילה התכוונתי לקיים כאן טקס עם עדויות שימסרו בני הדור השלישי. נראה לי חשוב להעביר אליהם את הלפיד. אך משזה לא צלח בידי, בעיקר משום שהייתי כול כך טרוד בעבודה ובהורות, שלא היה לי זמן להכין זאת כיאות, החלפנו תכנית. בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה יהיו כאן שני בתים, בהם יתקיימו אירועי 'זיכרון בסלון.' אחד מהם הוא ביתי. אבא שלי יבוא ויספר את סיפורו האישי בשואה.

     למחרת, יום חמישי, יום השואה, ה-12.4.18, הוא יום הולדתם השישי של מיכאל ושל דניאל. אך מכיוון שאין חוגגים ימי הולדת ביום השואה, נחגוג להם למחרת, ביום שישי. אז ביום שישי בבוקר נחגוג בגן, ובשישי בערב כול המשפחה הגדולה שלנו תבוא הנה לחגוג את יום הולדתם בארוחת ערב. את התמונות המודפסות לעוגות שלהם כבר בחרו והזמנתי. אך עלי לאפות את העוגות ולבשל לכול המשפחה.

     ובין לבין כול אלה, אני גם מלמד השבוע פעמיים בתל אביב.

     אם אשאר בחיים אחרי השבוע הזה, אגיע ליום ה-22.4.18, יום הולדתי החמישים ושמונה, רחמנא ליצלן. זה כול כך מבהיל אותי, הגיל הזה, שלא נראה לי שאחגוג אותו השנה. מה שבטוח הוא, שאחרי השבוע הקרוב ארצה רק לנוח כמה שיותר.

     אני לא מתלונן. אני כותב את הדברים האלה בחיוך. השבוע החולף, עם הילדים בחופש, היה אינטנסיבי. אתמול נסענו לארוחת חג בבית סבא ברמת השרון, שבנו עם ליל, והבוקר נסענו לבת דודי נאווה ברמת הגולן. האינטנסיביות הזאת השפיעה על שלושתנו. דניאל רק רצה להישאר בכול מקום שהגענו אליו, מרוב הנאה, בעיקר ביער האיילים והיום אצל נאווה, עד כדי כך שהביע צער על כך שאיננו גרים לידם, במושב כנף, ואילו מיכאל אמר שהוא לא רוצה כול הזמן לנסוע, כי יש לו פינה חדשה על עץ התות בחצר, שהוא רוצה להיות בה עם עצמו.

     ושניהם גם התקוטטו כמעט מדי יום, ומיכאל ממשיך לבחון איתי, מדי יום, את גבולותיו. מה מותר לי להגיד לו ולקבוע בשבילו, ומה לא. זה משא ומתן די מתיש, ומכיוון שהוא עקשן ותובע לעצמו את מלוא החירות שהוא יכול לתבוע, זה גם לא קל. אבל הערב, כשהשתרעתי לצד מיטתו, החזקתי בידו, ואמרתי לו, שאם הוא עצבני או כועס, הוא יכול במקום לצעוק לבוא ולבקש ממני חיבוק, ואם לא מתחשק לו להתחבק איתי, הוא יכול ללכת אל העץ ולהתחבק איתו, ולבקש ממנו בקול רם, או בלב, שייקח ממנו את הכעס ואת העצבות וייתן לו שמחה וחיים טובים.

     סיפרתי לו שגם אני עושה את זה מדי פעם. וזו האמת.

   החצר כבר נקייה. עקרתי ממנה במהלך החג הזה במו-ידיי שבע באלות (שקים לפסולת בנייה) של עשב. הדק נקי והכיסאות ערוכים מסביבו.  הירקות הרבים כבר שטופים ומתייבשים ליד הכיור. החצילים כבר חתוכים וזרויים במלח בישול. החומוס כבר מושרה במים. מחר יום בישול.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.