הבוקר, אחרי שנרגעתי מעט מן הידיעה, שבעוד ארבעה ימים בדיוק אהפוך לאבא-אמא, ויתרתי על התוכנית המקורית שלי, לטייל בגני לודי, והחלטתי לנסוע לשוק סארושני נאגאר. הבנות הישראליות בליל הסדר סיפרו לי, שאמצא שם בגדי תינוקות בזול, משל מיטב היצרנים, ואני גיליתי, שרוב הבגדים שהבאתי מן הארץ אינם מתאימים לחום הנורא השורר כאן.
אז נסעתי.
השוק הזה הוא עצום, רחב ידיים ומתפרש על פני כמה רחובות ראשיים, המקיפים בלוקים של חנויות, וסמטאות ביניהם. החנויות ברחובות הראשיים ממוספרות, הדוכנים לא. בחנויות מוכרים כל דבר שניתן לעלות על הדעת, מבדים וסריגים, סארי וכו' ועד חולצות ומכנסי גברים ונשים ועוד. המון חנויות טקסטיל. בדוכנים ניתן למצוא ערימות של בגדי ילדים מוזלים, מוטלים באי סדר. צריך לעמוד ולברור בידיים, על פי מידות הבגד וטבעו, ולהיות ערניים לפגמי ייצור, שהרי מדובר בעודפי ייצור של מותגים מוכרים.
מצאתי כאן סט של שלושה מכנסי קיץ לתינוקות, מכותנה מאה אחוז, בשבעה שקלים, קניתי גם שמונה מכנסונים/תחתונים לפי עשרה וחצי שקלים לכל ארבעה, וגופיות באותו מחיר. חולצות ניו בורן קצרות שרוול עלו לי 7.5 שקלים האחת, ומילאתי די מהר שקית בכמות נכבדה של פריטים.
אגב כך נקלעתי לחנות למוצרי תינוקות, שיש בה הכול מכול. בגדים, חיתולים, בקבוקים, סטריליזטור לבקבוקים, ערכת טיפוח לתינוק, תחליבים ושמנים, כל מה שניתן להעלות על הדעת, במחירים מצחיקים.
ואני קניתי את כל אלה ב 1500 ש"ח ב"שילב," וסחבתי זאת הנה במזוודה שלישית, עליה שילמתי 200 ד' באובר וייט.
כשטיילתי ברחוב הראשי ראיתי המון חנויות בדים, ואז חשבתי לעצמי, שאולי אמצא כאן מנשא בד קל יותר מאשר אלה שקניתי בנחלת בנימין. הבד שקניתי הוא תערובת של לייקרה ושל כותנה, כדי שיהיה גמיש וחזק ויוכל לשאת בו ילד. אבל הוא מחמם את הגוף. באקלים הזה, אמרתי לעצמי, ההודיות ודאי משתמשות בבדים אחרים לאותו צורך.
שאלתי בכמה חנויות, והיפנו אותי לחנות מספר שישים.
מנהל החנות, גבר גבוה וחביב, דיבר איתי אנגלית משובחת, ואמר לי מיד "כן, ודאי שיש לנו בדים כאלה, בוא שב," הזמין אותי לשבת על הספסלים הערוכים לאורך החנות, מול בימת עץ רחבה ומוארכת, עליה עובדים המוכרים, שולפים מן המדפים סחורה ופורשים אותה לעיני הלקוחות.
אחד העובדים בחנות הראה לי כמה סוגי בדים. הם היו יפהפיים. מעוטרים, בשלל גוונים. בחרתי שניים. האחד בצבעי ארגמן, האחר בגוני ירוק זית, המתאים למראה שלי.
אפילו עמדתי וקשרתי את הבד למותני, מנסה אותו, מפקפק האם הבד הדקיק הזה הוא אכן בד מתאים לנשיאת תינוקות.
אבל מנהל החנות הבטיח לי, שזהו הבד בו משתמשות נשות דלהי לשאת בו את פעוטותיהן. אז השתכנעתי.
שילמתי לו 1500 רופי, 750 לכל חתיכה, באשראי, והלכתי משם, אבל לא בלי חשש. הייתה לי הרגשה משונה שנפלתי בפח, והוצאתי הוצאה מיותרת מדי.
לא טעיתי.
כשהגעתי הביתה, עמדו ליד השער אשתו של בעל הבית, קפטן אורורה, ובתה, שאלתי אותן באדיבות האם אוכל להפנות אליהן שאלה, וכשניאותו לכך, הוצאתי את הבדים מן השקית שקיבלתי בחנות, וסיפרתי להן את הסיפור.
הן מיששו את הבד וצחקו.
"כמה שילמת על זה?" שאלה הבת, אישה כבת ארבעים וחמש, שכבר גידלה כמה ילדים.
"אלף וחמש מאות רופי," אמרתי.
אימה ספקה את כפותיה.
"זה הרבה מדי," אמרה.
"זה בכלל סארי, ולא יכול לשמש לנשיאת ילדים," הוסיפה ביתה, "הרי זה עשוי מבד ניילון, דק מדי."
נורא התבאסתי.
אחר הצהריים התקשרתי לאקאש החמוד, החבר הטוב של רושאן, שנהיה החבר שלי. הוא עובד בפיתוח אפליקציות קריאה של ספרים אלקטרוניים בחברה ענקית של הוצאה לאור אלקטרונית, כנציג לקוחות. סיפרתי לו את הסיפור, וביקשתי ממנו עזרה.
"אני לא יודע מה קרה לי בזמן האחרון," הודה, "אכל איבדתי קצת את הביטחון העצמי שלי, ולהילחם אני לא יודע. אקרא לחבר טוב שיעזור לי."
עלינו על אוטו ריקשה ונסענו לאסוף את חברו, איש תוכנה בחברת מחשבים גדולה.
הוא בדיוק חזר ממסע קניות של נעליים, וכל הדרך הם ערגו והתבשמו על הנעליים שקנה. אקאש הביע את חיבתו לנעליו החדשות בזה שהצמיד להן את לחיו, ונישקן. עד כדי כך מצאו חן בעיניו. חברו מיד הציע לו אותן במתנה.
חיפשנו הרבה אחר החנות עד שהגענו אליה, מפני שאני הייתי שם מוקדם הבוקר. אבל היום יום ראשון, יום השבתון הרשמי כאן, וגם בשבע בערב השוק היה מלא מפה לפה, צפוף, ממש התקשינו לפלס דרך בין המון האדם.
נכנסתי לחנות בפנים קשים, הסברתי את מבוקשי ודרשתי את כספי בחזרה. בתחילה ניסו למכור לי משהו אחר, אך כשראו שאין להם מה שאני מבקש (הבאתי איתי את הבד שקניתי בארץ כדוגמה) הסכימו לבטל את עסקת האשראי.
"אתה יכול להירגע," אמר לי אקאש, כשראה את החומרה בפניי, "אלה אנשים נחמדים, הם מחזירים לך את הכסף."
"אני פשוט לא רגיל למנטליות כאן, אז הפנים שלי מיד נהיים קשים," אמרתי לו.
לקח לי קצת זמן להשתחרר. להירגע.
אחרי כן התווספה אלינו חברה טובה שלהם, ואחריה עוד שני בחורים, והלכנו לאכול ארוחת ערב בשוק INA.
בשוק הזה ביקרתי יומיים קודם לכן, וקניתי בו פורמולה לתינוקות וגם חיתולים. רק שלא ידעתי, שיש כאן ארוחות עממיות נפלאות. זה מסוג הדברים שאתה מגלה רק בעזרתו של מישהו מקומי.
נכנסנו לקיתון, ממש כך, מין חלל חצי מקורה עם כמה שולחנות עליהם הייתה פרושה שעוונית ומסביבם כסאות.
התיישבנו.
בעלת הבית, אישה כבדת גוף וגוצה, באה בעצמה ליטול מעימנו את ההזמנה.
החבר הטוב של עקאש הזמין בשביל כולנו מגש ארוחת ערב, ודגים מטוגנים ובשר בקר בצלחות מרכזיות לשולחן.
"המסעדה הזאת מאוד ותיקה," סיפר לי, "אמא שלי לא בישלה כל הילדות בשר בקר, בגלל שאנחנו הינדים, ומקדשים את הפרה. אבל אבא שלי היה לוקח אותי הנה אחת לשבוע, לאכול פה בשר פרה."
כמעט מיד הגישו לנו ארבעה מגשי פח, בכל אחד מהם ערימה אדירה של אורז חום, ובתוך גומחות מסביב דאל עדשים, לימון כבוש, איזה סוג של ירק מבושל, קארי ירקות ויוגורט.
בעל הבית שאל אותי אם ארצה בכף.
"לא, לא, תאכל כמונו, המקומיים," שחק אקאש.
"איך?" תמהתי.
"בידיים," אמר.
הם אפילו לא נטלו ידיהם מקודם לכן. פשוט טבלו אותן באורז, שבחור בא מן המטבח עם דלי ומצקת ושפך עליו רוטב קארי חריף וחם, ודחפו אותו לפיהם, תופסים בכל פעם בידיהם פיסת דג, חתיכת בשר, קצת דאל, מגלגלים הכול עם אורז ואוכלים בהנאה.
בתחילה התעקשתי לאכול בכף. אבל אחרי כמה כפות הבנתי שאני מחמיץ את כל ההנאה. הנחתי את הכף הצידה, והתחלתי לאכול בידיים.
מה אומר לכם, זה היה חיזיון מופלא. וזה עשה את האוכל טעים פי כמה.
הקארי היה חריף מאוד. הפה והשפתיים שלי בערו. אבל זה היה כל כך טעים, שלא יכולתי להפסיק לאכול.
למרות זאת, אכלתי רק חצי ממנת האורז האדירה שהוגשה לי, עם דג ועם בשר ועם עוד סוג של דג בקארי, שהגישה לנו בעלת הבית. יותר פשוט לא יכולתי להכניס פנימה.
הם הביטו בי בהפתעה.
"מה, אתה לא מסיים את המגש?" שאלו.
אמרתי ששבעתי.
"זה אוכל שרגע אחרי שאתה מסיים אותו אתה רעב שוב," התריעו בי.
אמרתי שאני מבין, אבל שאני לא יכול יותר, וקמתי לעשן.
עשר דקות אחר כך נהייתי רעב שוב, אז אכלתי עוד קצת. והאמת, גם עכשיו, כשאני כותב לכם, בא לי לכרסם משהו. למרות שהבטן שלי מלאה.
בדרך חזרה, אחרי האוכל, אמרתי לאקאש, שאני בן מזל שפגשתי אותו ואת חבריו. הודיתי להם על שעזרו לי בחנות, ועל הארוחה הנהדרת, וחזרתי הביתה, להירגע קצת מן האוכל, מחברתם העולצת של הומואים נשיים מדי לטעמי, אבל מקסימים ומתוקים אחד אחד, בדלהי, ועכשיו אני כאן, עם סיגריה וקפה שחור של "עלית," מתחת למאוורר במרפסת, משתדל להדחיק את העובדה המדהימה, הבלתי נתפסת, שבעוד ארבעה ימים בדיוק אפגוש בילדיי המקווים, שכל כך כמהתי להם, וחיי יתחילו מחדש, ואחרת.
אגב, החבר'ה כל כך מתרגשים מן הסיפור שלי, וכולם ביקשו לראות את הילדים ולעשות להם אמבטייה.
אבל לא נראה לי שאפגיש את העוללים עם כל החבורה העליזה הזאת יחד, מפני שהם עלולים להטיל עליהם אימה מרוב צווחות וצחקוקים. לא התינוקות. ההומואים, אני מתכוונת.
🙂
