שיירים

כשהיינו ילדים, אמא שלי הייתה מקלפת לנו תפוחי עץ ואוכלת את הקליפה. לא פעם שאלתי אותה למה היא מקלפת את הקליפה, ולמה היא אוכלת אותה ולא את התפוח. היא הייתה עונה, "התפוח זה בשבילכם, ילדים. הקליפה קשה לכם מדי, אבל חבל לזרוק אותה. אז אני אוכלת אותה בתור תפוח."

נזכרתי בזה השבת, כשעמדתי וכרסמתי את קליפות התפוחים, שאותם קלפתי וחציתי וניקיתי והרתחתי במים, כדי להכין מהם למיכאל ולדניאל מחית פרי, כמו שהם אוהבים. עם בננה, ובתוספת קצת מיץ תפוזים טבעי, שסחטתי בעצמי מהתפוזים של דליה.

הבלנדר קיצר את הבית. כנראה שהמנגנון הפנימי שלו נרטב. הבלנדר הקטן הישן יותר כבר לא עבד, וזרקתי אותו לפח. ואז נזכרתי בכף הכפולה להכנת פירה שיוני ואבשי קנו לי לפני מאה שנה בערך, ואיתה מעכתי את הבננה והתפוחים הרתוחים.

את מחית הפרי הזאת הילדים אכלו בתענוג. גם את הביצה המקושקשת בעגבניה בארוחת הבוקר ואת מרק הירקות והעוף בתוספת אורז, שנתתי להם בארוחת הערב. אבל תוך כדי הכנות, הוצאתי מן המקרר המון קעריות קטנות, ואז חשבתי על כל מה שבישלתי בעבורם בשבוע-שבועיים האחרונים, ומצא את מקומו במקפיא, בבטני, בפיה של לונה או בפח.

בישלתי להם נסיכת הנילוס במיץ עגבניות. שמעתי במעון שנהנו מקציצת דג אז העזתי. הם בקושי נגעו בזה. לעומת זאת, הם אכלו אמש, בתיאבון גדול, את דג הסלמון שעשה אבא שלי בשקיות קוקי בתנור.

הכנתי להם מחית אפונה, אבוקדו וגבינה לבנה. מיכאל אכל ממנה. דניאל עיקם את אפו. שתי קעריות כאלה מוקפאות כעת במקפיא.

מעכתי בעבורם פירה תפוחים אדמה מכל תפוחי האדמה שהיו לי בבית יחד עם בצל מטוגן וקצת מזולה. זה היה להם יבש מדי. הוספתי לזה חומוס שקניתי במיוחד בעבורם בחומוסיה בלילינבלום. הם ממש לא רצו את זה. אבל את החומוס נהנו ללקק, כמו קרם, מחתיכות קטנות של חלה טריה.

הכנתי להם ביצה חצי חצי (חצי קשה חצי רכה) עם גבינה לבנה. הם ירקו את זה בקשת.

סחטתי בעבורם מיץ תפוזים טבעי, שסירבו לשתות. הם הסכימו לטעום אותו בכפית, אבל החמיצו פנים. כנראה שהמיץ היה חמוץ להם מדי. הוא מצא את מקומו בתוך מחית הפרי.

אבטיח הם אכלו, כלומר מצצו את לשדו. אבל את השאריות מצאתי על כסאות האוכל ועל הארץ.

סורבו מנגו הם אכלו בתיאבון. כך גם את העוגיות שסיגל אפתה, וחצי עוגיית גרנולה וזעתק ששוש הביאה לסדנה השבוע.

כל ערב אני שואל את עצמי מה אתן להם היום לארוחת הערב, ומשתדל לגוון. ומדי סוף שבוע אני מקפיד להכין להם מרק ומחית פרי, וחושב על עוד אילו דברים אני יכול לבשל להם. לעצמי הפסקתי כמעט לגמרי לבשל. הנה, כרגע נזכרתי שבתנור מחכים לי שש כרעים שהכנתי לי לכל השבוע. בלי תוספת. את זה לא הספקתי להכין.

אבל המבאס הוא, שחצי ממה שאני מכין הם פשוט מסרבים לאכול. ואז אני נזכר באמא שלי, שטרחה מסביבנו והשתדלה כל כך לגוון לנו את האוכל. את התסכול שלה מזה שאיננו אוכלים, "אתם אוכלים כמו ציפורים," הייתה אומרת לנו. וכיצד הייתה יושבת ואוכלת מן השיירים שלנו, כי חבל לזרוק אוכל.

נשבעתי, שאני לא אעשה להם לעולם 'רכבת' או 'מטוס' כמו שהייתה האומנת שלי, דודה ציפורה, זכרה לאלף אלפי ברכה, עושה, כשהייתי קטן, עם כפית ובתוכה חלקו הרך של לחם טבול בביצה רכה, ולעולם לא אספר להם על הילדים הרעבים שישנם בעולם, או אאיים עליהם בשוטר שיגיע.

אני משתדל אפילו לא לומר להם, 'תראה, הנה לונה אוכלת לך את האוכל.'

אבל זה לפעמים כל כך מתיש, כל כך מבאס.

וגם מטריד.

האם אכלו מספיק, האם שתו מספיק, אולי כדאי לנסות עוד משהו.

ואז אני נזכר בזה, שמומלץ לא לתת לילדים להתנסות במיני מזון חדשים, ובהם גם תבלינים, אלא אחת לשבוע. ואילו אני מעביר אותם מסע טעמים מזורז ביותר בדרכם אל ארצות המזון המוצק.

התעלומה נפתרה, באופן חלקי, כשסיפרתי כל זאת לאילנה.

"בטח," היא אמרה, "אתה קודם כל נותן להם בקבוק, וסותם להם את התיאבון, ואז מנסה עליהם דברים חדשים. נסה ההפך, ותראה מה יקרה."

והיא צדקה.

היום הם אכלו יפה ביצה ועגבנייה לפני בקבוק, ואחר הצהריים מחית פרי וקצת עוגת פרג תפוחים נפלאה של יבין, ובערב מרק ואורז לפני בקבוק.

מי אמר שאני לא לומד.

או, כמו שאומרת כל אמא פולניה – רק שיגדלו ויהיו בריאים.

ושמחים.

אמן.