כללי

שיירים. או: ס'איז א נביירע (= חבל על זה).

היום בבוקר אכלנו את השיירים של ארוחת השבועות מאמש, ואז חשבתי שוב, כמה טעים לאכול שיירים, כשזה מארוחה מוצלחת. בצהריים, חיממתי לילדים קוסקוס עם מרק עוף, אבל הם לא רצו את זה, ומצאתי את עצמי יושב ואוכל קוסקוס, וחושב שוב על טעמם של שיירים. ואז נזכרתי באקס שלי, ובאמא שלי

האקס שלי ואני מאוד אהבנו ארוחות שיירים. אמנם, אני מיטיב לבשל, וכמעט תמיד יש (הרבה) אוכל מבושל בבית. אבל מעת לעת, שעה שנותר קצת מזה וקצת מזה וגם קצת מזה, נהגנו לעשות ארוחת שיירים.

והארוחות האלה היו הכי טעימות, כי היה בהן מן המיטב של זה ושל זה ושל זה.

אבל רק היום בצהריים הבנתי מאיפה זה בא. מאמא שלי.

כשהיינו קטנים, אמא הייתה טורחת ומבשלת מדי יום בעבורנו. "הילדים שלי לא יהיו ילדי מפתח," הייתה אומרת לנו, ולעצמה, נאנחת, ונעמדת שוב ליד הכיריים, מכינה קציצות ופירה או שניצל וצ'יפס ומרק ועסק פלייש (צלי בשר ברוטב אדום מתקתק) ועוד. אבל אנחנו, כמו כל הילדים, כמו בניי עכשיו, היינו 'אוכלים כמו ציפורים,' מפזרים הרבה מסביב, ומותירים הרבה בסיר ובעיקר בצלחת.

אמא הייתה מנסה לשכנע אותנו לאכול, וכשנואשה מזה, הייתה יושבת ואוכלת מה שהותרנו אחרינו. כי לא זורקים אוכל, וכי חבל על אוכל שנזרק.

כשהייתה מתלוננת בפני אבא שלי על כך שהיא מעלה משקל, היה אומר לה שתחדל לאכול מן השיירים של הילדים. ואז הייתה משיבה לו בביטוי הנפלא הזה, ביידיש, אבער ס'איז א נביירע (אני מקווה שאייתתי זאת נכון). 'אבל זה חבל.' חבל על האוכל שנזרק.

והנה אני יושב בשעת צהריים, הדבר האחרון שבא לי זה קוסקוס עם חתיכות עוף מכובס בפנים, ואוכל. כי חבל על האוכל.

מזל שאני עושה כושר כל בוקר, ואינני מעלה במשקל.

 

אותו היגיון של הישרדות, של פליטות, עמד גם מאחרי המשפט 'לא זורקים לחם.' לחם לא זורקים. אם הוא מאתמול אוכלים אותו, כי, כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, לחם מאתמול הוא הרבה יותר טעים. אם הוא כבר יבש, מרטיבים אותו ועושים ממנו פאי לחם. עוגת הפתעה בטעם קינמון וצימוקים עם כל חתיכות הלחם שנותרו ממהלך השבוע, מורטבים במים או בחלב או השד יודע מה, כי מעולם לא חיפשתי את המתכון לזה, אבל אני זוכר שזה היה בתבנית של אינגליש קייק, וזה היה רטוב ומתוק ודחוס וספוגי ובלתי אכיל בעליל.

ואם הלחם כבר עבש, משרים אותו במים בקערה, כדי שיתרכך, ונותנים אותו לציפורים. או לחתולים.

שזה משהו שגם אני עושה, עד עצם היום הזה. משרה לחם עבש במים, ומפזר אותו על המדרכה בחוץ.

וגם עצמות מן המרק.

אתמול הוצאתי מן המרק חמישה גווי עופות החוצה, בשביל החתולים.

לתדהמתי, כשיצאתי להביא את הילדים מן המעון ראיתי, בצד חתול רחוב מפוטם, שישב שם, ליד השיירים, את שני העורבנים, בני הזוג המגיעים אל הבית שלנו מדי שנה, תולשים במקוריהם נתחי בשר מגווי העוף המכורכמים.

זה די הדהים אותי, אבל שמחתי שגם הם מצאו להם מה לאכול בשיירים.

 

התחלתי בארוחת שבועות וסיימתי בעורבנים. אז בלי שום קשר לנאמר לעיל אוסיף, שיש לי ילדים מדהימים. הם ישנו צהריים בין 12.30 ל 15.30. אחרי כן קיבלו ארוחת ארבע ויצאנו לסוזאן דלל, לפגוש בעופר וערן, מאי ומתן ודוד, ושיחקנו ברחבה. כשחזרנו הביתה אכלו קצת, ועשו סימנים שהם עייפים. בשעה 19.00 הם כבר היו במיטות. מיכאל נרדם מיד, דניאל נרדם כרגע.

מין ערב מופלא של שקט מוקדם מן הרגיל.

ואני, כמו אמא פולניה, דואג שמא הם 'מבשלים' משהו, דלקת אוזניים או השד יודע מה, ומזה השינה המרובה.

לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Call Now Button