כמו שסיפרתי לקוראי/ות הבלוג שלי, בשבוע שעבר נחרדתי, כשמיכאל בני שב הביתה, וסיפר שהמורה לכתיבה יוצרת תלתה על הלוח את המשפט שטבע יצחק בשביס זינגר: "סל האשפה הוא חברו הטוב ביותר של הסופר." בהמשך, המורה התקשרה אלי, והזמינה אותי להעביר שיעור כתיבה לתלמידים.
הבוקר הגעתי לבית הספר עם מכונת הכתיבה שרכשתי רק השבוע מידי חברי, הפנטומימאי עופר בלום, שעליה כתב את עבודת הגמר שלו בפנטומימה:). היא עוד לא עברה טיפול, אבל היא חתיכה כזו, שגם בלי סרט חדש ושמן טוב היא נהדרת. יחד עמה הבאתי אתי את מחברת דפי הבוקר שלי (בדפים לבנים), את מחברת הכתיבה שלי (בדפים צהובים), קלסר טיוטות מ"הנזיר היהודי," תדפיס מחשב עם סימני עריכה של אחת הגרסאות מ"כשהמתים חזרו" (לא לדאוג, לא סיפרתי להם מה שם הספר), את ספרה של פרופ' רחל אליאור, "ישראל בעל שם טוב ובני דורו," שאני קורא כעת, ובו סימונים בעט והערות בכתב-יד בשולי הדפים – ותיבת כרטיסיות, שבהן אני מסכם את כול מה שאני קורא בספרי התחקיר.
שאלתי את הילדים איך מתחילה יצירה. הם אמרו שברעיון, ואז הסברתי להם, שהרעיונות ליצירה מגיעים תמיד בזמנים הכי לא סבירים, ולכן חשוב מאוד לכתוב כול רעיון שבא להם לראש, ולא לזלזל בדבר. כך, למשל, החלום שחלמתי על אישה עם פנים מלוכלכים, בנדנה ושן חסרה, שהתבררה לי כאשת הפיראט היהודי.
אחרי כן הדגמתי להם מה אני עושה. איך אני כותב רעיון במחברת הצהובה, מפתח אותו על גבי מכונת הכתיבה, נעזר בתחקיר, משכתב הכול במחשב, ומוציא ממנו תדפיס כדי לשכתב, לפתח ולעבוד עליו.
"זה לא משעמם?" שאל אחד הילדים.
"לא," צחקתי, "זו העבודה שאני הכי אוהב בעולם. למעשה, ברגע שאסיים את השיעור הזה אשוב הביתה כדי לעשות בדיוק את זה. לקרוא, לכתוב, לתקן ולערוך את מה שכתבתי."
ואז הסברתי להם שאסור לשכתב ברגע שסיימת לכתוב, שעליך לתת לחומר 'להתקרר,' ושאסור לזרוק טיוטות, כי הרבה פעמים אתה עלול להתחרט על מחיקה שמחקת, מפני שבחומר שמחקת היה דווקא דבר טוב, שחשבת שהוא לא מוצלח, אבל כעת חזרת בך. אם אתה זורק את הטיוטות, או מוחק על גבי המחשב, אין לך לאן לחזור.
סיפרתי להם איך חברתי דליה שימקו ואני שכתבנו את "מעשה בטבעת" למחזה, וכאשר השחקנים ודליה התלוננו, שהדמויות לא מספיק מאופיינות, הוצאתי אפיוני דמויות מארגזי הטיוטות של הספר. לו הייתי זורק אותן, לא היה מחזה.
ואז ביקשתי מכול הילדים לשיר אתי יחד את השיר "עוגה עוגה עוגה" של אהרן אשמן, והקרנתי בפניהם מצגת קצרה, ובה כתב-היד של השיר, שקיבלתי מחברתי הסופרת אדיבה גפן, מנהלת מכון 'גנזים' של בית הסופר. בשיר הזה ישנם שלושה בתים, שלא כמו בשיר שהילדים מכירים, וקראנו וניתחנו את הבתים שמחק אשמן, ועמדנו על טבעם ועל סיבת מחיקתם.
בתום הדברים עוד נותרו לנו 15 דקות עד לסיום השיעור, אז המורה הציעה שאתן להם תרגיל כתיבה. ביקשתי מהם לכתוב סיפור קצר, שמתחיל ב"הבוקר פתחתי את דלת הבית, ולידה חיכתה לי תיבה/קופסה." כול אחד/ת היה/תה צריכ/ה להמציא סיפור על מה שמצא/ה בתוך התיבה. ומי שלא התחבר לנושא, הוזמן לכתוב על החיה שהוא אוהב.
רוב הילדים החלו מיד לכתוב. מי שהתקשו, עברתי ביניהם, שוחחתי אתם, ביקשתי שלא ימחקו דבר ממה שהם מתחילים לכתוב, ושלא יחששו משגיאות כתיב. מי שהספיקה לכתוב משהו שלם, עברתי אתה בעפרון במחברת והראיתי לה איך לכתוב את זה נכון (כי הם בשלב שהם כותבים על פי השמיעה, ולכן גם עם שגיאות כתיב).
זה היה כיף גדול. שוב גיליתי, שאני מאוד אוהב ללמד, ושלמעשה, חיי – מזמן היותי מדריך בנוער העובד, דרך שירותי הצבאי, עבודתי באקדמיה ועד הנה – פשוט הכינו אותי כמורה לכול גיל, אפילו לילדי כיתה ב'.
יצאתי משם מאושר, יודע שהמצאתי עוד מערך שיעור, שמתאים לילדי כיתה א'-ד', כלומר לגילאי ראשית קריאה. אז אם אתם/ן רוצים/ות אותי אצלכם/ן בבית הספר, פנו אלי בטלפון 0522-300098 או במייל ilan@isheinfeld.com ונסדר את זה.
כאן תוכלו למצוא קיצור דרך לקמפיין גיוס ההמונים שפתחתי, במטרה להוציא לאור ארבעה ספרי ילדים בו-זמנית. כולם עוסקים בקבלת האחר והשונה, וזוהי תשובתי הטובה ביותר ל'שר החינוך' ול'שרת התרבות' שלנו כיום – לבוא אל בתי הספר, להיפגש בהם עם תלמידים, וגם להוציא לאור ספרים טובים וראויים, שילמדו אותם לקבל כול אדם.
https://www.drove.com/manage_page/5e44701cb4623c0001d65d7d
