הומוסקסואליותהומסקסואליותהוראת כתיבההורותהורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםחד הוריחד הוריותחדהורייצירתיותכלליקמפיין למימון המוניםתהליך היצירה

בדידות (היום ה-66)

כדורגל.jpg
מיכאל ודניאל משחקים כדורגל בחצר, חוגגים את מדי הנבחרת החדשים שלהם.

 

כשעברנו מתל אביב לתובל ידעתי שזה לא הולך להיות כול כך פשוט. אחרי הכול, חייתי חמישים ושבע שנים בתל אביב, ועברתי לגור בקהילה שיש בה בקושי 300 חברים, ובהם ילדים ותינוקות. הישוב גם ממוקם על הר גבוה בגליל, המצוי במרחק חמש עשרה דקות נסיעה מן העיר הקרובה ביותר, כרמיאל.

בדרך כלל, כשהרגשתי בודד בתל אביב, הייתי הולך אל בית הקפה האהוב עלי ויושב וכותב ועורך בו. אבל כאן אין בתי קפה, גם לא מכולת. אם אני רוצה לעבוד בבית קפה עלי לנסוע במורד ההר עד כרמיאל, ועוד לא מצאתי מבין בתי הקפה בה את המקום הנכון בעבורי. יתר על כן, אני מעדיף לשבת ולעבור בחדר העבודה שלי או בחצר ביתי.

לפני שעברנו הנה אבא שלי שאל אותי, האם לא ארגיש בודד כאן. חייכתי ואמרתי לו, שמאז נולדו לי בניי, ובן-זוגי לשעבר עזב את הבית (כי לא רצה להיות אבא), אני בודד ממילא. הוספתי גם, שהבדידות, או שמא הלבדיות, היא מצב קבוע אצלי, מפני שהכתיבה היא מעשה בודד, ואין שום הבדל מבחינתי אם אהיה בודד בתובל או בתל אביב.

ביני לביני גם חשבתי, שהחיים במבודד על פסגת הר בגליל הם המצב הנכון בעבורי, כדי לכתוב בו את ספרי הבא, ששמו 'הנזיר היהודי,' וגיבורו חי שנים רבות בבדידות עמוקה.

אין לי, חלילה, שום טענות נגד הקהילה כאן. החיים כאן מאוד קהילתיים. רק אמש התקיימה כאן ארוחת ערב סוכות, רק שאנחנו לא השתתפנו בה מפני שנסענו לארוחת חג אצל אחי וגיסתי, אביב וחגית, בניצני עוז. אבל הבוקר בילינו שעה ארוכה בשוק הילדים, שהוקם בתוך סוכת הענק בישוב, ובו מכרו הילדים ממתקים, צעצועים וספרים, בילו, אגרו קצת דמי כיס וגם למדו משהו על הלכות המסחר.

אבל בערב, בשעת הדמדומים, הרגשתי איך תחושת בדידות עמוקה זוחלת אל תוך לבי או לחליפין, מבצבצת ממנו החוצה. הייתי ממש זקוק למישהו לדבר איתו, מישהו שאינו בן חמש וחצי שנים.

ניסיתי לצאת מן הבית לבקר חברים בישוב, אבל הילדים הזמינו הביתה את שתי חברותיהם, השכנות מן הבית ממול, ולא יכולתי לעזבם לבדם כאן. וכעת אני עייף מכדי לקרוא הנה לחברי מאחד הישובים הסמוכים.

תחת זאת עשיתי מה שאני עושה בדרך כלל במצבים כאלה. כתבתי את הבדידות הזאת אל תוך חייו ומצבו של הגיבור שלי. כתבתי שני עמודים, אבל הפעם הקסם לא עבד. תחושת הבדידות לא התפוגגה בי.

נראה שגינון (הבוקר גזמתי עוד שכבה שלמה של שיחי אשחר, כהכנה לגידור החצר, וזרעתי המון זרעי צנוניות), הורות וכתיבה, אין בהן די כדי להפיג את הבדידות. אני כנראה באמת צריך גבר לצדי. גם זה לא מגרש את הבדידות, כעובדת חיים וגם כתכונה עמוקה שלי. אבל זה בהחלט עושה את החיים לקלים יותר. בעיקר לסופר שהוא גם אב גיי יחיד לתאומים, כמוני.

אם אתם נהנים מן הפוסטים שלי, אולי גם תרצו לתמוך בקמפיין מימון ההמונים שלי, שתיכף ייגמר. תוכלו לעשות זאת כאן.

https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

ואם לא, הכול בסדר. הישארו בין קוראיי, ושיהיה לכם לילה טוב וסוף שבוע נעים.

 

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

6 תגובות

  1. הגעתי לבלוג שלך במקרה, דרך שיר שפרסמת ב"זכרונות ילדות מרמת השרון"… מכירה את שמך וחלק משירייך.
    פתאום נסחפתי לקריאה על התאומים, על ההורות, על הבדידות…
    ביקשת לדעת אם קוראים, אז אני קוראת.
    תודה!

  2. אתה כותב יפה.
    חוששת שההורות מביאה איתה הרבה בדידות (אולי באה עם החרדה).
    ואני, לכאורה, בכלל לא לבד (בזוגיות, עם עבודה קבועה ובצוות, משפחה קרובה) ובכ״ז, מאז שאני אמא לשניים, מרגישה הרבה לבד בתוך כל זה.

  3. נשארתי קוראת שלך. שיחה טובה מפיגה בדידות. מנסיון.
    חבל שאני גרה רחוק.
    מירה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close
Call Now Button