יומן מלחמה (21).
אחרי הפוגרום של ה-7.10.23, הדבר שהכי הפחיד אותי, כמי שגר בתובל, צמוד לדיר אל אסד ונחף, הוא החשש שמא מישהו מבין תושבי הכפרים השכנים לנו יעולל לנו מה שעוללו העזתים לתושבי העוטף. לא סתם חששתי כך. היו לזה שתי סיבות. האחת – חיזבאללה פרסם זה מכבר את תוכניתו לכיבוש הגליל. על פי תוכנית זו כוח רדואן יפלוש בארבעה צירים ויכבוש את הגליל עד כביש 85 וכרמיאל, תובל כלול באזור כיבוש זה, וכך ינתק את צפון הארץ ממרכזה.
הסיבה השנייה הייתה בורות.
אני גר בתובל שבע שנים, ומבלה בדיר אל אסד מדי יום ביומו. בכפר אני עורך קניות של לחמניות לבית הספר לילדיי ודברי מאפה טריים, בשר טרי באיכות מעולה, חומוס ושמן זית. בכפר אני מתקן תקר במכונית, ומבלה כמה בקרים מדי חודש אצל יוסוף, בסניף הדואר המקומי. אבל ההיכרות שלי עם בני אדם בכפר היא רק עם אנשי שירות ובעלי עסקים. עד כה לא זכיתי להיכרות קרובה, אינטימית, עם איש מן הכפר.
בצעירותי למדתי ערבית ספרותית. זה מאפשר לי לקרוא אפילו את שלטי החוצות בכפר, וגם לכתוב בערבית. מאז עברנו לגליל, קיימתי בביתי קורס ללימוד ערבית מדוברת, שנפסק בשלב כלשהו בשל אי ההתמדה של המשתתפים. אבל קשה לומר שאני יכול להבין ולדבר ערבית על בוריה. וכול אימת שאני מזדמן לכפר, ומקשיב לשיחות בני אדם, אני אומר להם, בשחוק, שהם מדברים כול כך מהר, שאין סיכוי שאלמד כראוי את הערבית המדוברת. ואז שואל איך אומרים 'קבלה' ו'נתח בשר' וכיוצא באלה מלים.
בשבועיים האחרונים גיליתי את עורך הדין חליל נעמה, היועץ המשפטי של המועצה המקומית דיר אל אסד. חליל שלח לי כמה פוסטים, המספרים על ההתנדבות שלו, של המשנה של ראש המועצה, מר מוחמד מוסא אבו פתחי דבאח, ונאהדה מנסור, מנכ״לית המועצה, ושל תושבי ותושבות הכפר בסיוע למשפחות המפונים מעוטף עזה.
הדברים הדהימו אותי בתכלית. לא העליתי על דעתי שנשות הכפר בישלו 550 מנות חמות של עוף צלוי ואורז, ושחליל בניו ושכניו נסעו עמם עד לעין יהב, כדי לחלקם למפונים. לא העליתי על דעתי שיתרום 120 מתקנים לייבוש כביסה למשפחות המפונים תרומה שיצאה לפועל בתרומה מגוני השכן שלנו ואסדי מוחמד ומחלי עצמו. אבל מששמעתי מפיו את הדברים האלה, אמרתי לו שאשמח להיפגש.
חליל הזמין אותי היום לביתו. נסעתי לשם בין סמטאות הכפר, הבנוי כולו על צלע הר, באמצעות המיקום ששלח לי לווייז. הגעתי לבית קומות רחב ידיים, הקרוב מאוד לתובל, על אותה צלע הר. חליל ורעייתו קיבלו אותי במאור פנים, ושנינו ישבנו ושוחחנו ארוכות. כך נודע לי, שכדי לבשל 550 מנות חמות למפונים, הם עמדו וניקו ותיבלו עופות במשך עשר שעות ויותר, ורק באחת עשרה בלילה התחילו לבשל אותם, במטבח תעשייתי של השף יונס דבאח, שהכין כמות גדולה של אורז מסורתי של הכפר דיר אל אסד ודאג להכין סלט ירקות טרי כדי שיהיו מוכנים למשלוח, ארוזים בצידניות שומרות חום, במיניבוס שהכינו בייחוד לנסיעה זו. כך גם נודע לי, שחליל בנו ושכנו ממשפחת אמון נסעו בשבוע שעבר לחברון, רכשו שם מזרנים ומצעי מיטה לילדי העוטף, ונסעו בדרך לא דרך – אחרי שלא אישרו להם לעבור במעבר מיתר – כדי להגיע לערבה ולפרוק את תרומתם למפונים. אחרי כן נאלצו לשוב למעבר תרקומיה, הוספה של שעתיים וחצי נסיעה.
תוך כדי שיחה גם התקשר לחליל אחד מבניו, סלאח. הוא בירך אותי על בואי אל ביתם, וכמו אביו שב ואמר לי, שמעתה ואילך ביתם הוא ביתי, ושתמיד אהיה אורח רצוי אצלם.
במהלך השיחה שלנו גם סיפר לי חליל על ההיסטוריה של הכפר, שנוסד לפני שש מאות שנים על ידי משפחה שהגיעה לגליל מעיראק, משפחת אסאדי, ואליה הצטרפו עוד ארבע משפחות, שחיות ביחד כמו משפחה אחת גדולה בדיר אל אסד. כן הוסיף שהכפר נמצא במקום היפה ביותר במדינת ישראל ומתגוררים בו אנשים מיוחדים עם לב גדול, תושבים שוחרי שלום, שיפעלו לשמור על יחסי שכנות טובה ואזרחות למופת.
סיפרתי לו, שאינני יודע דבר על ההיסטוריה של הכפר, והוא הזמין אותי לסייר אתו או עם אחד מאנשי המועצה במסגד החדש ובמסגד העתיק, ובכלל בכפר. אעשה גם את זה בקרוב מאד. זה מסקרן אותי.
סיפרתי לחליל על ספר הילדים שכתבתי בעקבות האסון בכפר עזה, ושלחתי לו אותו כדי שיעביר אותו לאשת הקשר שלו אצל המפונים. סיפרתי לו גם על הספר שכתבתי אחרי מפגש עם שמעון פרס, בבית הנשיא, כאשר זימן אליו סופרים והציג בפניהם את חזון השלום שלו. הספר 'שלום' ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד עם ציוריה של רות צרפתי, ואזל זה מכבר. במשך שנים אני חולם לתרגם אותו לערבית, ואמרתי לחליל שאשמח לתתו במתנה לפחות לילדי דיר אל אסד וגם לתרום ספרים לספרייה הציבורית בכפר. חליל הבטיח שיעזור לי בזה.
יצאתי מן המפגש הזה הערב ולבי מלא בתקווה ובשמחה. כשהגעתי הביתה סיפרתי לאבא שלי על חליל, ועל ההתרגשות שלי מן המפגש אתו. ואבא חייך ואמר לי, שבמהלך שנותיו כשופט הופיעו בפניו לא אחת עובדים סוציאליים ושוטרים מן החברה הערבית בישראל, והיו ביניהם יחסים טובים מאוד.
המעשים הטובים של חליל ובניו ותושבי ותושבות דיר אל אסד, שכנינו, אינם היחידים. ישנם עוד כפרים רבים שבהם מתרחשים כעת מעשים של חסד, מתוך תחושת שותפות גורל של התושבים עם כלל אזרחי ישראל. הרי לא רק יהודים נפגעו באסון הרצחני הזה, גם ערבים ודרוזים ובדואים. וכמו שאמר לי חליל, הפגיעה בנשים וילדים, ועוד בבתיהם, אסורה אפילו על פי דברי הנביא מוחמד בקוראן.
שותפות הגורל שמבטאים אנשים כמו חליל ובניו ועוד רבות ורבים בחברה הערבית בישראל כעת היא התשובה הטובה ביותר לניסיונות ההסתה של איתמר בן גביר נגד אזרחי ישראל הערבים. היא גם הבסיס לשינוי פוליטי וגיאופוליטי. אנחנו חייבים להקים מפלגה יהודית ערבית, ולצרף את מנסור עבאס, הוא עצמו ואת תומכיו ואת רוחו, למחנה השינוי בישראל.
