ככל שקרב מועד הפריימריז במפלגת העבודה, הארץ, התקשורת והפוליטיקה הפנים-מפלגתית כמרקחה. נחום ברנע יוצא במאמר שטנה ממש נגד שלי יחימוביץ,' והיום גם בגלובס מזהירים אותנו ששלי אינה פוסלת חבירה למפלגות חרדיות. כאילו שפוליטיקאים אחרים, מלבד מרצ, פסלו זאת.
בחודשים האחרונים גם קיבלתי, כמתפקד חדש במפלגת העבודה, אינספור שיחות טלפון ממטות הבחירות של עמרם מצנע, עמיר פרץ ובוז'י הרצוג, שכול אחד מהם שאל האם כבר החלטתי למי אצביע בפריימריז, והאם אתמוך במועמד שלו. כאילו אינם יודעים שהתפקדתי מלכתחילה בעבור שלי יחימוביץ' (ציינתי זאת בראש טופס ההתפקדות).
האמת היא שהם מפחדים. השמאל חושש שמא שלי, שגדלה בשמאל הישראלי, תצבור כוח כדי הקמת גוש פוליטי והנהגתו, מתחריה במפלגת העבודה כבר מבינים שנצחונה הסוחף מובטח, והעולם כמרקחה.
אבל שלי בשלה. רצינית, עקבית, עובדת, ומבטאת ביושר רב ומתוך איזון רב את עמדותיה.
אין אלה עמדות המתיישרות עם ההבחנה הישנה בין שמאל לימין, דתיים וחילוניים, ציונים ופוסט ציונים. וזו הסיבה לחרדה האמיתית האוחזת בשמאל הישן, המצטמק.
שלי היא המראה מבעדה משתקף כשלונו.
המשיכי בדרכך, שלי. ישנם רבים וטובים בציבור הישראלי, התומכים בך, ויעמדו מאחריך ביום מבחן.
אינני מסכים לכל דעותיך. נדמה לי כי הפרזת לא אחת ביציאתך נגד ה'טייקונים,' כאילו הם ראוים לגרדום ולא לתודה על תרומתם לכלכלת ישראל ולבטחונה. אבל אני בהחלט בעד חידושה של מדינת הסעד בישראל, באמצעות סוציאל דמוקרטיה. ואני בטוח ביושרך וביכולתך לממש זאת. גם במחיר בריתות פוליטיות שונות. מפלגת העבודה ההיסטורית עשתה כאן גדולות ונצורות בקואליציות עם המפד"ל. אין סיבה שתימנעי מזה. כל עוד את תובעת את הנהגת לימודי הליבה, אפילו הרב קוק היה מחבקך.
