יומן מלחמה (83).
הבוקר, השכם בבוקר, יצאנו דוד ואני עם מיכאל ודניאל אל תחנת הרכבת, לתל אביב. דוד היה אצלנו בסוף השבוע. זו הייתה הפעם הראשונה שהצגתי מישהו בפני בניי, מאז לידתם, והפעם הראשונה שהזמנתי מישהי להיות אתנו בבית. זה גם שבר אצלי שלוש עשרה שנים כמעט של הדחקת עצמי, התמעטות שלי ושל צרכיי האישיים בפני הורותי את בניי. והיה כיף גדול.
דוד ירד בתחנת האוניברסיטה כדי להגיע למקום עבודתו. אנחנו המשכנו לתחנת השלום, כדי להגיע לדיזנגוף סנטר. הבנים קיבלו מעמרי, האחיין הבכור שלהם, כרטיסי שי כמתנת יום הולדת, ורצו לקנות בהם בגדים ודברים אחרים. אני, שיום הולדתי השישים וארבע חל מחר, בליל הסדר, מצאתי שיש לי 402 ₪ בנקודות למימוש בכרטיס ההנחות של פייבוקס, והחלטתי סוף סוף לקנות לעצמי משהו – סנדלים מרופדים חדשים, תחת הסנדלים שהתרפטו לי לגמרי, ומכנסיים ארוכים וקצרים, תחת אלה שחטפו כתמי אקונומיקה.
בילינו בסנטר. מיכאל אכל בפיצה 'עגבנייה' ודניאל התעקש לחכות עד שיפתחו את הפיצה ממול, 'טוני וספה,' שלושתנו קנינו אוזניות אלחוטיות למכשירי הטלפון שלנו – לא ידעתי שאוזניות כאלה מהוות כזה שיפור באיכות החיים! – מיכאל קנה קבקבים, דניאל קנה לעצמו אקדח עיסוי כמו של אחיו, ואני סנדלים נוחים, שמיד נעלתי אותם, שני זוגות מכנסיים ארוכים ושני זוגות מכנסיים קצרים.
ואז, עם כול הכבודה הזאת, נסענו בקו חמש מהסנטר לשדרות רוטשילד, שם נמצא סניף 100 של בנק דיסקונט, הסניף שענייניי מתנהלים בו מזה עשרות שנים. כפי שכבר סיפרתי פעם, את תהליך הפונדקאות שבזכותו נולדו בניי מימנתי באמצעות הלוואה של 150,000 ₪, שהשיגה לי, ללא ערבים, סגנית מנהל הסניף דאז, ריקי בכר. "השגתי לך הלוואה בלי ערבים," בישרה לי, "בוא, קח אותה ועשה אותי סבתא." בחיי שכך אמרה לי.
לכן היה לי חשוב להגיע לסניף, להעניק עותק מספר הילדים החדש שלנו, "הסיפור של מיכאל ושל דניאל," המספר את סיפור בואם לעולם בפונדקאות בהודו, לרונית, מנהלת הסניף, ולרחלי, מנהלת האזור העסקי בו, שפעם הייתה אחראית על החשבון שלי וניהלה אותו ואותי בעירוב של הבנה וקשיחות כראוי, ותמיד פינקה את הבנים, בילדותם המוקדמת, בסוכריה או בעוגייה שהייתה מוצאת למענם, כשבאתי אליה עם עגלת התאומים.
הפתענו את שתיהן במפגש עם הבנים ובמתן עותק מן הספר לכול אחת מהן, ואז נסענו משם לסבא, ברמת השרון. מזה שנים רבות שאלתי את אבא אם יש משהו לאכול בבית, כי גוועתי ברעב, ומרוב עייפות, קמתי בארבע בבוקר, לא הייתי מסוגל לעשות כלום. ואבא חימם לי חזה עוף ואורז, ואכלתי והלכתי לישון. כשקמתי, הוא הסיע אותנו לתחנת הרכבת בהרצליה, משם הגענו חזרה לכרמיאל.
שנים עברו מאז נסעתי ברכבת. הפסקתי עם זה כשפרצה הקורונה, לפני ארבע שנים, ומאז לא שבתי אליה עד לפני שבועיים, כשנסעתי בה לבדי, לבית שמש, לדוד. היום כבר נסענו בה יחד כולנו, וזה היה כל כך כיף. בלי מתח הנהיגה במשך 3-3.5 שעות בכול כיוון, עם אפשרות לנמנם ברכבת, ובתחושת ביטחון שהילדים בריאים ושלמים.
במשך היום הזה, כמו שאלוהים רוצה, התחלתי לקבל גם תגובות ראשונות ומרגשות מאד על ספר הילדים החדש. הפצתי אותו בדואר רק בסוף השבוע החולף, והנה התחילו להגיע אלי הדים.
דיצה בורנשטיין, שלימדתי אותה כתיבה בכפר הרוא"ה, כתבה לי: "אילן יקר, הערב קיבלתי את הספר הנהדר שלך, שמחתי מאוד, הנחתי את מה שהיה לי ביד ופתחתי את הספר. הוא ממש הזמין אותי אל תוך הסיפור. הדרך הממושכת, הציפיה, ההכנות, הודו עם הצפיפות והצבעים הנהדרים, כמעט אפשר להריח את הריחות ולשמוע את הקולות. הצלחת להכניס אותי להתרגשות ואני שמחה מאוד שהספר נולד. אקריא אותו בשמחה ובאהבה לנכדיי. מאחלת לכם ולכולנו פסח מנחם וימים טובים יותר."
נאווה בודק אחירון, אשת קול ישראל והיום תאגיד כאן, כתבה: "את חטאי אני מזכירה היום, קיבלתי ממך כמה ספרים בתודה על תרומתי ושמחתי בהם מאד ותודתי התאחרה…והיום הגיע אלי הספר על מיכאל ודניאל ואין לי מלים לתאר כמה קראתי והתרגשתי. גם האיורים נפלאים. מושלם. רגע של אור בתוך המחשך מסביב. שיהיה חג חרות. נאווה."
ודבי סיילס-דיין, מפיקת הדפוס שעובדת אתי מזה זמן, וליוותה את הפקתו של הספר הזה בתחילתה, עד שהעברתי אותו להוצאת כנרת זמורה דביר, כתבה: "קיבלתי את הספר היום לידי ובלעתי את הכתוב ונשאבתי לאיורים המטורפים בו. התרגשתי עד דמעות… ספר מקסים וחשוב מאין כמוהו."
התגובות הללו מתפרסמות כאן, כמובן, בידיעתן ובאישורן.
הן כול כך משמחות ומרגשות אותי, ממגוון סיבות. אך הראשונה שבהן היא, שאת הספר כתבתי עוד לפני שהבנים נולדו, לפני יותר משתים עשרה שנים. אחרי לדתם הפקתי להם אותו עם צילומי הפונדקאית, תורמת הביצית והרופאה, במהדורה משפחתית מוגבלת, כדי להקנות להם את סיפורם. במהלך השנים הבנתי שאני חייב לפרסם אותו ברבים, כדי לתת לעוד ילדים וילדות שנולדו בפונדקאות או במגוון דרכים אחרות, את האפשרות לביטוי עצמי ולעיצוב סיפורם. אך מכיוון שאסור היה לי לפרסם את תמונות הפונדקאית והתורמת, הצטרכתי לפנות לתחום האיור.
מזלי הטוב האיר לי פנים כששמעתי על בית הספר לאיור 'מאיירימים,' מיסודן והנהלתן של ליאורה גרוסמן ואפרת לוין-יפה. הן החליטו לאמץ את הספר, בחרו במאיירת ענת אקסלרוד שתאייר אותו, ועברנו יחד שנה מופלאה של עבודה משותפת, משלב הרעיון ועיצוב הסקיצות ואישורן, דרך צביעת הציורים ועד לעימוד הספר על ידי ליליה לב-ארי מסטודיו לב-ארי, והעברתו להדפסה ולהפקה סופית להוצאת כנרת זמורה דביר, שם ניתן בידיהן המסורות של יעל מולצ'רסקי, עורכת ספרות הילדים, ושל אורנה בכר, מפיקת ההוצאה ועוד רבים ורבות טובים וטובות אחרים.
צאתו של הספר לאור, בזכות מאות תומכים/ות שתמכו בקמפיין גיוס הכסף הרב שנדרש להפקתו, וכול הא.נשים שנרתמו לעשייתו, הוכיח לי, שחלומות שנחלמים היטב, והופכים לתוכנית פעולה, אכן מתגשמים. וזו הסיבה לשמחתי. זו, וכמובן גם זיכוי בניי בספר הזה בדיוק ליום הולדתם השנים עשר, והאפשרות לעזור לילדים ולילדות רבים/ות אחרים/ות לעצב עמו את סיפורם.
בתוך המסע המופלא של חיי, אין ספק שהמפגש עם דוד הגיע בתזמון מדויק. איך זה יימשך אין לדעת. לאלוהים ולנו הפתרונים. אבל הוא משמח אותי ביותר, וגם הילדים התחברו אליו. וזה הרבה.
עד לא מכבר ביקשתי מאלוהים מדי בוקר שישלח לי בן זוג אוהב ואהוב הראוי לי. כעת אני מבקש ממנו שיראה לי את הדרך הנכונה עם דוד. ואני גם מבקש ממנו עוד כמה דברים. שהחטופים יחזרו כמה שיותר מהר הביתה, וכמידת האפשר בריאים ושלמים, שהמלחמה תסתיים, שהממשלה תוחלף, שנעבור ממצב מלחמה לדיונים על הסכמי שלום, שהמציאות שכל כך קשתה עלינו כולנו תשתנה.
דיצה מכפר הרוא"ה איחלה לי חג פסח מנחם. אני חושב שזו הברכה היחידה האפשרית והראויה לכולנו בפסח הזה. שיהיה לנו חג מנחם. ושכולם ישובו הביתה, החטופים לבתיהם וגם המפונים. אמן ואמן.
