בערבי חג כמו זה, רק כשמיכאל ודניאל כבר ישנים במיטותיהם, לבושים בפיג'מות ועם נשיקה על המצח, אני יכול להתרווח ולדעת, שעברנו גם את ערב החג הזה בשלום.
נסענו היום לאחי יאיר ולגיסתי מיכל, בשדה יצחק, לארוחת החג המשפחתית. יצאנו מתובל כבר בשלוש וחצי, כדי לא להיתקע בפקקים. הגענו לשם בחמש אחר הצהריים. מיכל עוד הייתה טרודה בהכנות האחרונות, אחי נסע לתל אביב להביא את אורחיהם, הוריה של החברה של אחייני עמרי, שהגיעו ארצה לביקור מפילדלפיה, שם הם גרים, ושם אחייני עמרי חי עם בת זוגו ועובד. הילדים לא ממש ידעו מה לעשות עם עצמם, והשתוללו, עד שלבסוף אחייניתי ליה לקחה את מיכאל לסיבוב, ואני טיילתי עם דניאל אל המשק השכן, שתכונה ניכרה בו. כך גילינו בית אריזה של פרחים בשיא העבודה.
זה היה זמן פרטי שלי עם דניאל. הלכנו יד ביד, התבוננו באורזים, ואפילו קיבלנו שני זרי ענק של פרחים חגיגיים, אותם הבאנו אל שולחן החג. אחרי כן מיכאל ביקש להיות אתי לבדו, התיישב על ברכיי, וקראנו יחד כותרות במוסף השבת של 'מעריב.' מי שעוד לא קרא שם את הראיון המקיף של בן כספית עם אהוד ברק, כדי שיקרא. זה ראיון פוקח עיניים, מצמרר ומזעיק אל הדגל. ובד-בבד עם זאת זה ראיון שיש בו גם תקווה.
מיכל, כדרכה, הפליאה עשות. הארוחה הייתה נהדרת. דניאל זלל שלוש מנות של סינטה בבישול איטי בתנור. מיכאל אכל מרק ומנת סינטה אחת. אני זללתי גפילטע פיש ודג חריף ומרק וסינטה, עד לבלי הכיל. ומכיוון שהערב לא הייתה למיכל עזרה בניקיון, השחלתי מגבת מטבח בחגורת מכנסיי ונעמדתי ליד הכיור לרחוץ את הכלים של המנה הראשונה והשנייה.
"בתור שרת התרבות הבאה אני רוחץ כלים לא רע," שחקתי לאחי.
הוא יודע שאני בשלבי הקמתה של מפלגה גאה, שתרוץ לכנסת הבאה. הוא לא יודע שחברי ערן כבר קורא לי שרת התרבות. הלוואי, אמן.
לשמחתי, הפקקים בערבי חג נמצאים תמיד בכיוון הפוך לכיוון לנסיעתנו. בדרך הלוך, כולם נוסעים צפונה. בדרך חזור – דרומה. כך יצא, שמקץ שעה ומחצה כבר עצרתי בדיר אל אסד, כדי לקנות חלב וביצים למחר.
הימים האחרונים לא היו קלים לי. הנסיעה ללונדון, שהשתדלתי לחלק אותה לתשלומים קדימה, השכיחה ממני שאת דמי המלון ומקומות האכילה יגבו ממני בתשלום אחד. כך מצאתי את עצמי בערב החג עם גרעון מטורף, שיהיה עלי לטפל בו עם סיומו. זה הכניס אותי לכמה ימים של חרדות קשות. אבל אני מאמין באלוהים ובגורל, ויודע שיהיה בסדר.
הימים שלפני החג גם עברו עלי בניקיונות. אתמול התקשרתי לאבא שלי, ו'התלוננתי' בפניו, שאימא חינכה אותי יותר מדי טוב. "מה קרה?" שאל. "קמתי בבוקר עם אנרגיה מטורפת ומאז הבוקר אני מנקה," סיפרתי לו. "ניקיתי וסידרתי את ארונות המטבח, התנור, המקרר, הרצפה, עשיתי כביסות, ועוד נשאר לי לשאוב אבק בבית ועוד כול מיני דברים."
סיכמנו בינינו איך נוכחותה של אימא נמצאת אתנו מדי יום ביומו, ובדברים הקטנים. "היא כול הזמן נותנת לי ציונים," שחקתי באוזניו, והוא סיפר לי איך התקשר לאחל מזל טוב ליום ההולדת של אחותה הצעירה, ושנה טובה לחברת נעורים משותפת, והרגיש שהוא מחובר אל אימא.
אבל אימא שלי אינה היחידה שהייתה במחשבותיי ביומיים של ההכנות לחג. מכיוון שמחר ומחרתיים יש לנו אורחים, נעמדתי לבשל הבוקר ארוחות צהריים. וכמו מאליו קפצו לראשי שני שמות, של אודטה שוורץ ושל איילת לטוביץ', כול אחת מהן אחראית על מתכון מנצח שמלווה אותי מזה שנים. אודטה, על העוף בנוסח הודי. איילת, על כדורי הבשר ברוטב חריף מתוק. כן, איילת, אני מניח שזה מפתיע אותך. אז הנה לך, שי קטן לשנה החדשה. יש לך מתכונים שמלווים אותי שנים:)
אז הבוקר גם נסענו לקניות, ואחרי כן שבנו הביתה, ואני תקתקתי עוף הודי, כדורי בשר וקארי חצילים, בזמן שהילדים הכינו להם רובוט מבוץ.
ימים חזקים הם, הימים שלפני ראש השנה ויום הכיפורים. גם אם איננו רוצים בכך הם נהיים לימים של הרהורים קדימה ואחורה, רטרוספקציה, חיזוי, חשבון נפש. בעבורי אלה הם גם ימים של התלבטות. האם אכן אקום משולחן הכתיבה שלי ואתמסר למשך כמה שנים לפוליטיקה, ואם כן, האם אצליח לחולל את השינוי שאני מקווה לו, בחיי ישראל כולה והקהילה הלהטב"קית בפרט? מה זה יעשה לילדיי, ומה זה יחולל לכתיבתי? והאם אכן זוהי תכלית חיי להבא, או שאולי אני חווה את גל האנרגיה האדיר הזה, השוטף ומעצב אותי כדמות פוליטית, רק כהמחשה של מה שעבר על הגיבור של הספר הבא שלי, אי שם במאה השש עשרה, בלימה, פרו? ואולי זה גם כך וגם כך, שהרי הדמויות שאני כותב עליהן לא לשווא התדפקו דווקא על דלתות הכרתי, וחד-אנו.
כנראה שכך וגם כך הדברים נכונים.
לעת עתה אני מקדיש את עתותיי, בלילות, להכנת רשימות מתפקדים, תיקון תקנון וניסוח סופי של המצע. אבל בעשרים הימים הנותרים מהיום ועד תחילת אוקטובר, אז אני שב לעבודה, אהיה רוב הזמן עם הילדים בחופש, ואולי גם אצליח לעבוד על קובץ הסיפורים שלי, שאני מאוד רוצה להוציא לאור לפני הרומן הבא.
וגם זוהי תכנית לא רעה לתחילת השנה החדשה.
בשל כול מה שמניתי לעיל, לא התקשרתי לאיש כדי לאחל לו/לה שנה טובה. אני מתנצל. כוחותיי היום מאוד נמוכים, יחסית. לכן הסתפקתי בתמונת הזריחה בתובל, ובאיחולי שנה טובה לכולכם/ן. אז באמת שתהיה לכם/ן ולכולנו שנה טובה ומתוקה.
