אתמול בלילה, מיד אחרי שקראתי את הנושא שהוטל עלינו לכתוב עליו השבוע, בקבוצת פרלמנט האבות של XNET, לקראת יום הזיכרון, חלמתי חלום. בחלום גרבתי לשני בניי, מיכאל ודניאל, היום בני שנתיים ועשרה ימים, גרביים צבאיות באמצע הקיץ. הם התלוננו שזה מאוד חם להם ורגליהם מזיעות. "אני מבין, ואני מצטער," אמרתי להם בחלום, "אבל אתם מוכרחים להתרגל ללכת בנעליים צבאיות גם בקיץ, כדי לא ליפול, חס וחלילה. וכדי ללכת בנעליים צבאיות מוכרחים גרביים צבאיות."
ואז התעוררתי מן החלום בבעתה.
מיששתי בידי מסביבי. מיכאל ודניאל ישנו לצידי, על המיטה. כשנכנסתי לישון כיסיתי אותם בשמיכת הפוך שהתכסיתי בה בעצמי, נזהר שלא לכסותם על ראשיהם. כנראה שחום השמיכה העיק עלי, והוא שעורר בי את החלום, שהיה חלום תגובה למצב גופני, חום והזעה, ובו-בזמן גם חלום תגובה לנושא שקיבלנו. חרדה מפני נפילת הבנים, שלא נדע.
אני אב יחיד לתאומים בני שנתיים. ואני חייב לומר, שהחרדה שלי מפני מועד גיוסם לצבא החלה כבר לפני כשנה. כבר בהיותם בני שנה חשבתי על כך, שכל שנה שעוברת מקרבת אותנו לתאריך הנורא הזה, שבו יהפכו מבני אדם לחיילים, ושאינני יודע, ואינני יכול לדעת, אם ייצאו מזה בחיים.
זה עורר בי קשת רחבה של מחשבות ותגובות. המחשבה הראשונה, שעודנה מצויה בי, היא שמוטב שארד עימם מן הארץ. מוטב שיגדלו ויתבגרו בארץ אחרת, שקטה יותר, ארץ שבה אין חובת גיוס על הבנים. אבל אני הרי בן לניצולי שואה, גדלתי בידיעה שאין לנו ארץ אחרת, ואני גם חי את העברית וכותב ומתפרנס מן העברית. לי באמת אין ארץ אחרת. וזו גם הסיבה שמעולם לא ניסיתי להוציא לעצמי דרכון אירופי, על סמך פליטותם של הוריי מפולין ומרומניה. זה נראה לי מעשה אנטי ציוני במובהק, וגם סוג של השפלה בפני הגויים הערלים, שרצחו את בני משפחתי. וזה משהו שדעתי אינה סובלת.
המחשבה הנוספת שלי הייתה, שבבוא היום אצטרך לדאוג להוציא אותם מקרבי. שיהיה עלי להסביר, שיש לי רק את שניהם, שאני אב יחיד, שאסור בשום פנים ואופן שיקרה משהו למישהו מהם, כי אז אחיו ייוותר, בסופו של דבר, לבדו. אנחנו תא משפחתי של שלוש נפשות. כשאני אלך מן העולם, הם חייבים, פשוט חייבים, להישאר יחד. לכן אין מצב שאתיר לצבא לגייסם לשירות קרבי.
אחרי כן באה המחשבה הנוספת: יש לי עוד ארבעה עוברים מוקפאים מהודו, מזרעי ומאותה תורמת ביצית. אני חייב לגייס חצי מיליון שקל, רבע מיליון כדי להחזיר לבנקים את עלות תהליך הפונדקאות הקודם, ורבע מיליון כדי לממן, מוקדם ככל האפשר, את תהליך הפונדקאות הבא. אני מוכרח להביא לעולם לפחות עוד ילד אחד או שניים. קודם כל כדי שתמיד יהיו יחד, שלעולם לא ייווצר מצב, שבו נותר ילד אחד שלי לבדו בעולם. וחוץ מזה, כי אני משתוקק לעוד ילדים. גדלתי במשפחה של ארבעה בנים, אני רוצה לפחות ארבעה ילדים, כמו שהיו להוריי.
אנחנו, אגב, ניצחנו את הסטטיסטיקה, בכל הנוגע לשירות הצבאי. אנחנו ארבעה בנים. אני שירתתי כשליש מחנה במפקדת חטיבת שיריון ברמת הגולן. אחי יאיר היה קצין שלישות, אחי טל טנקיסט באותה חטיבה שלי, אחי אביב צנחן ואחרי כן איש מפקדת הקישור בחטיבה. כולנו נותרנו בחיים. זה נס גדול. נס שאינו מובן מאליו כאן, בארץ הזאת.
אבל בכל הנוגע לילדיי אני לא מאמין בניסים, לא מאמין שעד גיוסם השלום יגיע ולא מוכן לקחת צ'אנסים. אני רוצה אותם בחיים.
עד גיל שמונה עשרה הם יהיו תחת השגחתי. ובי נשבעתי, לעולם לא אתן להם להסתכן, גם לא בגיל ההתבגרות, בכל מיני ספורט מסוכנים או הרפתקאות מיותרות. כל עוד זה תלוי בי, הם יכולים לשכוח מרישיון נהיגה על רכב דו גלגלי, ומכל מיני באנג'י ומרוצי מכוניות מטורפים. אפילו לפאב אני לא יודע אם ארשה להם ללכת, במצב האלימות הנוכחי.
אבל מרגע שיגיע מועד גיוסם האחריות עליהם תילקח ממני, ותעבור לצה"ל. ואני, מה לעשות, לא סומך על אף אדם ועל אף רשות מלבדי. די היה לי להיות חייל רגע לפני תחילתה של מלחמת הלבנון הראשונה, מלחמה שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה, כדי לראות לאן יכולה או עלולה ממשלה להוביל את בניה, לאיזה מרחץ דמים. אני לא מאמין באף פוליטיקאי ובאף איש צבא. אני מאמין רק בעצמי. ואני רוצה את ילדיי חיים.
אבל אני חי בארץ הזאת. איבדתי בה חברים. יניב נהרג במלחמת לבנון הראשונה, גיל בטיסת אימונים, ורבים אחרים מתו בכל מיני מיתות משונות אחרות. אני גם יודע שלעולם לא אוכל לעזוב את הארץ הזאת, וכי, במובן העמוק ביותר של המילה, אין לי לאן ללכת. כי אני חי כאן. בתוך נופי הארץ הזאת, ובעיקר בתוך העברית. וכיוון שכך, אני מוכרח גם להיות מוכן להגן עליה.
ואני מוכן לזה.
האמת היא, ששנים ארוכות אחרי שכבר השתחררתי משירות סדיר סבלתי מחלומות, שבהם האויב פולש לתוך ערי ישראל, ובכל החלומות האלה ראיתי את עצמי כמין גיבור של גטו. אחד שמסתער על טנק עם בקבוק תבערה שהכין במו-ידיו בבית, אחד שמתנפל עם סכין מטבח על גרונו של אחר. אחד שנאבק על ביתו ועל ארצו ועל חייו עד טיפת דמו האחרונה.
אבל הילדים שלי? מה פתאום. אותם אני רוצה בריאים ושלמים, רכים וטהורים. ללא פגימה.
אני גם בכלל לא מבין איך אפשר לגדל ילד שמונה עשרה או עשרים שנה, לעבור איתו את כל השנים האלה, משלב הינקות, דרך לימוד השפה, הגמילה מחיתולים, תחילת דרכו החברתית, במערכת החינוך, ועד הצבא, ואז לאבד אותו. אני לא מבין איך אפשר להמשיך לחיות אחרי כזה דבר. מאז נולדו ילדיי, כל פעם שקורה אסון, שנהרג איזה בחור, בתאונת דרכים, בצבא, באזרחות, בטיול לחו"ל, לא משנה, אני מביט בתמונתו, וחושב על הוריו, ואומר לעצמי שאני לא מבין איך אפשר לחיות אחרי זה.
ולכן אני מלא בפחד מוות ממועד הגיוס הקרב של בניי.
הם רק בני שנתיים ועשרה ימים. הם עוד לא ממש יודעים לדבר. רק מילים בודדות. הם רק מתחילים לבנות משפט משתי מילים. אבל ככל שעוברים הימים, ככל שהם גדלים ומתפתחים ונהיים לבני אדם קטנים, מועד הגיוס שלהם מתקרב.
וזה ממלא אותי אימה חשכה.
גם לי שני בנים ואני מת מפחד. זה המחיר של להיות יהודי במדינת ישראל. הרבה חששות.