"אתה כולך סיפורים," אמר לי הערב חברי מיטשל, שעדכנתי אותו באירועי החיים שלנו, מקץ שבועיים שלא התראינו.
"אתה יודע מה, אני בכלל לא מרגיש כך," השבתי לו, "בעבורי אלה הם החיים."
זה אחד הדברים שאני מלמד בסדנאות הכתיבה שלי. שאין אדם שאין לו סיפור, וכי אם רק נעצור רגע ונבחן את יומנו, נגלה כי כול רגע בחיים צופן בו סיפור.
ומכיוון שכך, ומכיוון שמנעתי מכם את סיפוריי זמן רב מדי, אני כותב כעת.
השבועיים האחרונים עברו עלינו ברובם בחופשת החגים. לא נסענו לחו"ל, מפני שאין לי כסף לזה, וגם מפני שאני מחכה לדעת מה קורה עם הבית שלנו כאן. בו-בזמן גם ביקרנו, אחי יאיר וגיסתי מיכל ואני והילדים, בקיבוץ תובל ואחרי כן בישובים נוספים. בעל הבית האהוב עלי כול כך בתובל לא הסכים לרדת במחיר הרכישה שלו, ואחי החכם יעץ לי לחפש בית אחר, שאוכל להשכיר חלק ממנו כיחידת דיור ו/או להפעיל בו צימרים, ובזה להבטיח לנו הכנסה נוספת, שתפצה אותי על אבדן ההכנסה הכרוך בעבורי כרגע במעבר מתל אביב.
אז עוד לא ויתרתי על הבית בתובל. הוא בית חלומות מבחינתי, ואני עדיין מתגושש עם עצמי במחשבה איך אוכל בכול זאת לגור בו. אבל יצאנו לחפש גם במקומות אחרים. ומצאנו. הרבה. מצאנו בתים מפוצלים ליחידות דיור להשכרה, מצאנו בתים גדולים עם צימרים מוכנים להפעלה. ומחר שוב ניסע לגליל, לראות בתים נוספים.
אבל בינתיים עוד לא מכרתי את הבית כאן, ולכן הכול עוד מוקפא, ומצבי הכספי בשפל.
זה זמן טוב לבדיקת אפשרויות, לבירור החלום. זמן שמבעבע מאופציות שונות, בתים שונים בישובים שונים. זה נחמד, אבל גם מבלבל. בכל מקום שאנו מגיעים אליו אני בודק כמה ילדים בגיל ילדיי ישנם בו, מדבר עם הגננת, עם המזכירות, עם רכזי הקליטה. כך בכרכום ובנאות גולן ובמקומות אחרים. זה לא פשוט לי. עלי להעריך עד כמה הישוב סבלני ויהיה מוכן לקלוט הומו מבוגר, שהוא אב יחיד לתאומים, האם אינו מרוחק מדי מן העיר, למקרה חירום רפואי למשל, ואפילו למטרת קניות או בילוי, וכך הלאה.
יתר על כן, בינתיים אני עוד מטפח תקווה בלבי, שבעל הבית בתובל יתעשת, יבין שהמחיר שהוא דורש על ביתו הוא גבוה מדי, יחסית לאזור ויחסית למה שאקבל בעבור הבית שלי, ויסכים להוריד את המחיר לכזה שאוכל לעמוד בו. אבל אם זה לא יקרה, יוותרו לי שמונה וחצי חודשים מקסימום לגור בשכירות בביתו, עד ה-1 באוגוסט, אז יהיה עלי לפנותו, וזה לא הגיוני כלכלית וגם לא הוגן כלפי הילדים – להכניסם לגן בתובל כדי להוציאם מתובל בתוך שמונה-תשעה חודשים. אז ליתר ביטחון אני מחפש גם בתים אחרים.
זה נורא מצער אותי. כבר ראיתי את תובל כביתי. יש לי גם שם חברים יקרים, שאיני רוצה לאכזבם. אבל כול יום שעובר, ומחיר הבית אינו יורד, מרחיק אותי מן החלום ומן התקווה לגור שם.
בקיצור, מחר ניסע שוב לבדוק בתים. הפעם נחרוש את כרכום. אולי גם את אשחר, ישוב מעורב של דתיים וחילוניים. המסע הזה לא קל לאיש מאיתנו, ודאי שלא לילדים. אבל גם הם מבחינים באפשרויות הרבות שבית גדול פותח בפנינו. חדר משחקים, כלב, ברכה ועוד.
עשרת הימים האלה היו, אם כן, קשים. מטלטלים. מיכאל ודניאל גם השתוללו בהם מאוד. לא פלא. המסעות הללו ברחבי ישראל קשים להם, הן רגשית והן פיסית, לשבת שעות במכונית ולרדת בכול פעם לפרק זמן קצר במקום כלשהו. ואילו אני, בתוך המהומה הפנימית שאני נמצא בה, לא באמת פנוי לתכנן את היום, עם פעילויות לילדים, רק זורם איתם ממקום למקום. גן המשחקים, סוזן דלאל, ילדי השכנים. ולא תמיד זה עולה יפה.
לקינוח, הערב, ממש אחרי שיצאנו לשחק עם ילדי השכנים ברחוב השני, הבחנתי שעינו של דניאל אדומה, והבנתי מיד שמדובר בתחילתה של דלקת עיניים. צלצלתי לרופאת הילדים שלנו, העליתי אותם על האוטו ונסענו אליה עם חברנו מיטש.
חיכינו שם כשעה וחצי בתור, תור ארוך של הורים וילדיהם החולים, ביום הראשון שאחרי החגים. בבוא תורנו אכן התברר שלדניאל יש דלקת עיניים – וגם קיבלנו כולנו חיסון נגד שפעת, כפי שאנו עושים מדי שנה בשנה.
אם מחר אצטרך להשאיר את דניאל בבית ניסע לטיול כבר לפני הצהריים. אם לא, ניסע לקראת ערב. כך או כך, סוף השבוע הזה מסתמן כמו המשכו של החופש, מה שישבית אותי מעבודה לעוד שלושה ימים. וזה די מסייט. אבל אין מה לעשות.
ואם לא די בכול אלה, שלשום קיבלתי בתדהמה ובזעזוע מכתב מעורך דין במייל, הדורש ממני תשלום של 40,000 ש"ח בתוך שבוע, על הפרת זכויות קניין רוחני בתצלום שהשתמשתי בו, כדי לעטר את אחד הפוסטים שלי בבלוג. דווקא הקפדתי לתת קרדיט לסוכנות הצילום, רק לא לצלם. ולא ביקשתי רשות להעלותו לבלוג. לא ידעתי שזה כרוך בתשלום.
זה הכניס אותי לחרדה גדולה. אחרי הכול, אני לא עובד מאז יוני, ונמצא בגרעון גבוה הרבה יותר מן המותר לי. אז אמנם, אני טווה חלומות ורודים על מכירת הבית שלי בדמי מפתח ורכישת בית אחר, אבל כול עוד מכירתו לא מתרחשת, אני חי בהווה. ובהווה אני בלי הכנסה בכלל.
אז כתבתי לעורך הדין, ומשלא נעניתי התקשרתי לסוכנות, והתחננתי על נפשי.
בסופו של דבר זה נגמר בפשרה. זה יעלה לי כסף. אין לי ברירה. הברירה האחרת היא משפט יקר.
אז אם אתם רואים שהורדתי תמונות מפוסטים ישנים ו/או שמעתה ואילך אני מפרסם פוסטים ללא תמונה כלל, או אך ורק עם תמונות שלי ושל ילדיי, הבינו שאני נזהר מעתה ואילך שבעתיים בכול הנוגע לזכויות יוצרים וקניין רוחני וכו'. והיזהרו גם אתם. לא נעים לקבל מכתב התראה לפני הליכים משפטיים, ובו דרישה לשלם 40,000 ש"ח סתם כך, באמצע החיים.
שיהיה לכם/ן ערב טוב.
תודה רבה דנה.
התמונות של הילדים נהדרות, אילן יקר! שיהיה בהצלחה!