שתי ההחלטות הכי טובות שקיבלתי היום היו לנצל 30 דקות פנויות שהיו לי לשם כתיבה, לפני כול דבר אחר – ולקלח את הילדים ולהלביש אותם בפיג'מות, לפני שטסתי איתם אל חדר המיון בבית החולים הגליל, בנהריה.
היום היה לנו תור לקרדיולוג בעבור מיכאל, בחיפה. חיפה מצויה במרחק שעת נסיעה מתובל, והתור נקבע לשעה 12.15. אז לקחתי את הילדים אל הגן, ובעוד הם נהנים בו ממסיבת יום הולדת של אחד מחבריהם, קפצתי למכון הכושר. אחרי כן ידעתי שעלי לבדוק את עבודות תלמידיי לסדנת הערב, ולכתוב. אבל הייתה לי שעה אחת בלבד לשתי המשימות הללו, והכתיבה שלי מוכרחה לבוא קודם, ידעתי. אין סיכוי שאוכל לכתוב ולו מילה אחת, אחרי שאקרא את עבודות תלמידיי.
התיישבתי וכתבתי את אלף המילים היומיות שלי. עקבתי בהן אחר התגובה הרגשית של הגיבור שלי לאובדן. אחרי הכול, אני יודע כמה דברים על אובדן ועל זכייה מחדש, על איך זה לחיות כחלק מתוך קהילה, כחבר נאמן שלה, ובו-בזמן גם כעד עויין.
כתבתי מהר מאוד, הן מפני שלא היה לי זמן, והן מפני שנושא הכתיבה נגע בעומק נשמתי, בתחושות העמוקות ביותר של שייכות ואי-שייכות המצויות בי.
אספתי את הילדים מן הגן באחת עשרה ונסענו כול הדרך לחיפה. הכתובת של הקליניקה הייתה רחוב פלימן משה 8. הייתי צריך לעשות ארבעה סיבובים בין מחלפים, מסביב לקניון 'קסטרא' הענק, עד שהבנתי שהקליניקה כפי הנראה מצויה בתוכו.
מיכאל עבר אקו לב בשלום. הלב שלו בסדר גמור, תודה לאל. כך שאולי כאבי הלב/החזה שעליהם התלונן לאחרונה הם לא משהו אקוטי, אחרי ככלות הכול.
אחרי הבדיקה ירדנו למטה לקנות כל מיני דברים לבית ו'איכסה' (silme) לילדים, ואז לקחתי אותם למסעדה עממית עירקית בקניון. להם הזמנתי המבורגר וצ'יפס, ולי קובה במיה, שהייתה נהדרת.
הגענו הביתה בשלוש. נותרה לי בקושי שעה למנוחת צהריים, עד שיתחיל חוג הכדורגל השבועי של הילדים. ישנתי 45 דקות, ואז זירזתי אותם אל מגרש הספורט. אבל כשהגענו אליו התברר לי שטעיתי בשעת תחילתו של החוג. הוא התחיל ב-16.15 ולא ב-16.30, כפי שחשבתי. איחרנו אליו ברבע שעה, אבל בכול זאת השתלבנו.
מיכאל הוא שחקן כדורגל מבטן ומלידה. הוא פשוט מעולה בזה. דניאל לא היה יכול לשאת את העובדה, שחברו השוער הודף את ההבקעות שלו, ופרש בבכי מן הקבוצה. הייתי צריך לדובבו ולדבר על לבו עד שחזר למגרש.
אחרי האימון דניאל הלך לבית חברו מן הגן, ומיכאל ואני קפצנו לכפר לקנות מוצרי חלב. כששבנו אספנו הביתה את דניאל. הילדים שיחקו, אני הייתי חייב לנקות ולסדר את הבית לקראת הסדנה, שהייתה אמורה להתקיים אצלנו הערב. כשסיימתי, חיממתי לילדים את ההמבורגר והצ'יפס שלא אכלו בצהריים. דניאל זלל את מנתו בתענוג. מיכאל רק כרסם בה, ואז התחיל להציק לאחיו. ניסיתי להרגיעו, וכשלא הצלחתי בזה הוצאתי אותו החוצה כדי שיירגע.
מקץ כמה דקות חזר הביתה בוכה, אוחז את עינו בידו.
"מה קרה!?" שאלתי. הילד שתק. כאב לו מאוד. "מה קרה!?"
הוא שיחק במקל והמקל נכנס לו לתוך העין. היה לו פצע בקצה העין וגם שטף דם פנימי בתוכה.
צילמתי את זה והעליתי מיד לפייסבוק, להיוועץ ברופאים מה לעשות. חבר רופא וכמה אחיות מבין קוראותיי יעצו לי לנסוע מיד לחדר מיון.
באותו רגע הייתה ההחלטה החכמה השנייה שלי ליום זה. זכרתי שביקור לילי בבית חולים עלול להימשך שעות ארוכות. לכן עשיתי לילדים מקלחת זריזה והלבשתי אותם בפיג'מות. ליתר ביטחון לקחתי איתי בגדים ארוכים, להגן עליהם מפני הצינה המקפיאה השוררת בחלליהם של בתי חולים.
להפתעתי, נפגשנו ברופא עיניים די מהר. הוא בדק את מיכאל וקבע שמדובר בשריטה בקרנית בלבד. הוא מרח לו משחה על העין, כיסה אותה ברטייה עד מחר ושלח אותנו הביתה. אבל לפני כן רציתי שגם נוירולוג יבדוק אותו. לפני שבועיים דניאל דחף אותו על הפרקט בקומה השנייה. נסענו אז ל'טרם' בכרמיאל, שם בדק אותו רופא ושחרר אותנו. אבל מאז הוא מתלונן בעקביות על כאבי ראש.
רופא הילדים בכרמיאל שלח אותנו לנוירולוג, אבל לא יכולתי למצוא שום תור פנוי לנוירולוג ילדים באזור, ב'מכבי.' שזו שערוריה בפני עצמה. אז החלטתי לבקש מרופא בחדר מיון ילדים שיבדוק אותו. וכך היה. הרופא עשה למיכאל בדיקה נוירולוגית, ראה שהכול תקין איתו, הרגיע אותי ושלח אותנו הביתה.
הילדים נרדמו כבר בדרך. בזכות המקלחת המוקדמת יכולתי להשכיבם מיד במיטה, הלילה במיטתי שלי, כפיצוי על יום מלא רופאים וחבלות.
אלה הם חיי כרגע. אתם לא חייבים לתמוך בקמפיין שלי לגיוס המונים. קראו אותי והקשיבו היטב לסיפוריי. אל תרחמו עלי ואל תעריצו אותי. מוטב שפשוט תישארו בין קוראיי. בעבורי, עובדת היותכם בין קוראיי הנאמנים לגמרי מספקת אותי.
פעם הייתי לי מורה נפלאה לכתיבת תסריט, אורלי בן נון, שאני אוהב מאוד. בזמן שלמדתי אצלה התאהבתי עד כלות בצנחן בן תשע עשרה, ששבר את לבי שלושה חודשים לאחר מכן, כשאמר לי, שאמנם הוא אוהב גברים מבוגרים, אבל שאני קצת מבוגר מדי בשבילו.
לשיעור הבא של אורלי הגעתי שבור לב. היא הבחינה בכך, חיבקה אותי אל חיקה ואמרה לי: "אין דבר, אילן, הכול חומרים."
ניתקתי מזרועותיה והבטתי בה נדהם. "אורלי, כרגע נתת לי את המתנה הכי גדולה בחיי," אמרתי לה.
הכול חומרים, חברים. זיכרו זאת. זה עושה את החיים לקלים יותר. זה הופך אתכם לשותפים פעילים בחייכם ולעדים עויינים בהם בו-זמנית. זוהי עמדתו של הגיבור בספר הבא שלי, וזוהי גם עמדתי ככותב.
נ.ב.
היום קיבלתי הודעת ביטול של הרצאה שהייתי אמור לשאת בפני קבוצת פסיכותרפיסטים של ילדים. שלחתי להם את השיר הנורא שלי, "כדי לישון בשקט אני צריך לזרוק ילדים מתים ממיטתי," יחד עם סיפור נעורים קשה שלי, שעוד לא פירסמתי, והסיפור "מאולפת" של חברתי שז. התכוונתי לספר להם את סיפורי האישי, כילד שגדל בתוך תחושת שונות ונבדלות, כמעט ונשלח לאבחון על ידי יועצת בית הספר, עד שניצל בידי היועצת האחרת באותו בית ספר – והפך לסופר מצליח ולאב יחיד לתאומים. הצטערתי מאוד על הביטול הזה. אני בטוח שהיו מקבלים המון מדבריי.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
ומכיוון שחבריי ביקשו ממני להתמיד בזה, הנה שוב קיצור הדרך לקמפיין:
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
