היום, במרכז השירות של "הוט" ברחוב קרמניצקי שש, שם הזדכינו על הממיר, המודם והראוטר שלהם, תודה לאל, פגשתי את בילי מוסקונה לרמן, יחד עם ז'יל. ז'יל היה פעם מחברי העיתון "שופרא," שהוצאתי לאור. בילי הייתה המעסיקה של עדי, האקס שלי.
לא התראינו שנים. בינתיים בילי התבלטה כפעילה פמיניסטית, ולאחרונה גם יצאה בזעם גדול נגד הפונדקאות ההומואית בכלל, ובהודו בפרט.
היום, כשנתקלנו זה בזו, זו הייתה הפעם הראשונה שראתה אותי עם התאומים, עם מיכאל ודניאל.
התחבקנו, ובילי אמרה "אושר!"
"תזכרי שאמרת את זה," השבתי לה.
"אני עוד זוכרת," אמרה, והתכוונה לאימהות שלה.
"אני מתכוון לעמדה שלך נגד פונדקאות," חידדתי, ובילי חייכה חיוך קטן והסתלקה משם.
אני מאוד מקווה שהבינה עד כמה היטפשה בעמדותיה נגד הפונדקאות, עד כמה פגעה בי, ועד כמה היא עלולה לפגוע באושרם של אחרים כמוני, אם עמדותיה יתקבלו אי פעם על דעת הרוב כאן.
*
באותו מקום, במרכז השירות של "הוט," עמד, ואחרי כן ישב לידנו בחור. נראה בשנות ה 20-30, לבוש כספורטאי, מזוקן, גבוה, שרירי. הוא הביט בי, ואני בו. והוא הביט שוב והסיט את מבטו. לא ידעתי אם הוא כזה או לא, אז פתחתי את אטרף ואת גריינדר, שני אתרי ההיכרויות ההומואים, שבין השאר גם מדרגים את הבחורים לפי קרבה גאוגרפית הנמדדת במטרים (!) באמצעות הג'י.פי.אס. אבל לא ראיתי אותו שם.
אז לא העזתי לגשת אליו.
פשוט עברתי על פניו שוב עם עגלת התאומים בדרך החוצה והבטתי בו.
והוא הרכין ראשו אל האייפון שלו, או אל נעליו.
לך תדע אם הוא כזה או לא.
עמדתי עוד רגע בחוץ, עישנתי חצי סיגריה, קיוותי שייצא, שייעצר, שייצא לנו לדבר קצת.
אחרי כן הבנתי שזה מופרך, עלינו על האוטו ונסענו הביתה.
*
דניאל ילד מקסים. כולם אומרים את זה. מהתמונות. מה שלא רואים בתמונות זה – שדניאל מתעורר כמעט מדי לילה, באמצע הלילה, לפעמים בבכי, אתמול זה היה בזעקות.
מישהי אמרה לי, אולי אילנה, שהוא כבר בגיל שחולם.
לך תדע על מה הוא חולם.
אתמול בלילה הוא התעורר בשתיים וחצי לפנות בוקר, ולא רצה לישון.
לקחתי אותו אל מיטתי, ושיחקנו יחד. הוא היה מאושר ושמח, ומחא כפיים בהתלהבות.
בארבע וחצי נרדם, ובשש וחצי כבר העיר אותי מיכאל.
הדבר השני שלא רואים בתמונות הוא, שדניאל נשכן.
הוא נושך אותי, ונושך את אחיו, וגם מתנפל עליו בכל כובד גופו, ומועך אותו תחתיו, או תופס בשערו.
פעם זה היה הפוך. מיכאל היה מושך בשערו של דניאל, ודניאל היה בוכה ולא מגיב.
מאוד דאגתי אז. חששתי שדניאל הוא מין גולם שחוטף ולא מחזיר.
עכשיו זה הפוך. ולא עוזר שאני צועק לו "לא, דניאל!" או "אסור!" או "אוי ואבוי!", כי זה רק מצחיק ומלהיב אותו עוד יותר.
"זה מאוד טבעי אצל ילדים," אמרה אילנה. "הוא מתייחס אל מיכאל כמו אל כפתור."
כפתור או לא, מיכאל ממש צורח מכאב, ובצדק, ובכל פעם שזה קורה עלי להרים אותו על זרועותיי ולהרגיעו, או להרחיקם איש מרעהו.
ותאמינו לי, זה לא קל, בייחוד לא בימי החופשה הזאת, הנמדדים, בין השאר, גם בכמה נשיכות דניאל מחטיף לי ולאחיו.
לא כיף.
ואין לי מושג מה עושים עם זה.
*
כדאי שבחוות האתגרים בכפר הירוק, שם ביקרנו הבוקר, יעשו שני שיפורים – שער יציאה רחב, שמתאים לעגלות (במקום הקרוסלה ליציאה, המחייבת את ההורים עם עגלות לחתור ולחזור מבעד לשער הכניסה לחווה), ו- סלילה/כבישה של הטוף ברחבי החווה, כי לדחוף קדימה, או למשוך מאחור, עגלת תאומים, על פני אדמה מכוסה בטוף, זה ממש לא כיף.
חוץ מזה היה נחמד מאוד.
*
אני עייף והתודעה שלי מפוררת לאלפי פיסות זעירות של תשומת לב הורית. תשע בערב. עשר בשעון החדש.
לילה טוב.
🙂
לאילן- בעניין הנשכנות של דניאל
נכדי האהוב במיוחד, עידו, היה נשכן נוראי בגיל שנה, שנה וחצי ואחר כך השתכלל והתחיל גם לצבוט צביטות קטנות וחדות כמו מחטים. הוריו היו מודאגים מאד ונקטו כל מיני אסטרטגיות שלא הועילו בכלל. אני שמתי לב שהוא נושך בעיקר כשהוא מתרגש והנחתי שהוא פשוט לא יודע איך להכיל את רגשותיו ולבטא אותם. נזיפות רק מחריפות את העניין, במקום הייתי פשוט מחבקת אותו חזק, מצמידה לגוף שלי ומנשקת אותו, וזה עזר. הוריו הקפידו להגיד לו שוב ושוב שלא נעים להם כשהוא נושך. בכל מקרה לקח לו המון זמן להיפטר מזה.
לחגי –
אם במקרה הייתי משתכנעת ממך שפמיניסטיות רדיקליות קיצוניות הן מקרה אבוד, כמו שכתבת, אז הייתי חושבת שגם אנשים שהם קיצוניים בדעתם על אנטי פמיניסטיות רדיקליות קיצוניות גם הם מקרה אבוד. אבל אני חושבת שגם להן וגם לך יש תוחלת וכפרה.
אילן,
אני דווקא חושבת שדניאל הוא בעל רגישות היתר. נסיוני הראה לי שכך זה בדרך כלל אצל תינוקות שמתעוררים בלילה בבכי ללא סיבה(שאנחנו יכולים לדעת ולהתיחס אליה בהתאם).
אני מציעה לך שתמשיך לקחת אותו על ידיך, בלילות כאלה, תוך כדי דיבור ברוח של: אבא איתך אוהב אותך שומר עליך. לתת לו תחושת ביטחון גם במגע וגם בדיבור. אם אי אפשר אחרי כמה דקות כאלה(רבע שעה?)להחזירו למיטתו , לפחות אל תשחק איתו. אני משערת שלא היית רוצה שיתרגל להירדם רק יחד איתך במיטתך,אך זה כבר קרה. אז לפחות שלא יהיה לו עוד צ'ופר-משחק עם אבא. אני במקומך הייתי מנסה להימנע מלהירדם לפניו, כך שבאיזשהו שלב אפשר יהיה להחזירו למיטתו, כדי שלפחות יתעורר בה. כך לנסות להרגילו שוב שזה מקום השינה שלו ושהוא מקום בטוח. להגיד לו זאת בלחש כשאתה מחזירו למיטה.
זוהי הצעה, רק אתה יודע אם היא מתאימה לכם.,
לגבי הנשיכות- אני מסכימה עם חגי שאין טעם לנסות להסביר שזה אסור. אבל אולי תוכל לארגן אזה חפץ סגלגל כעל נפח ורך(מבד פלנל למשל) ולחנך את דניאל שרק את זה מותר לנשוך(כמו שיש כרית בוקסים). החינוך לכך -יותר במעשים מאשר במילים. למשל ע"י כך שאתה תנשוך בו כשאתה מגישו לדניאל. בהמשך אפשר יהיה לשים אותו בין שאר המשחקים ובכל פעם שינשוך אותו,לשבח את דניאל על כך. אולי אפשר יהיה אפילו להפוך את זה למין משחק של שני הילדים יחד, כל אחד בתורו.
בהצלחה, נגה
תסלח לי חגי, אבל תגובתך המתלהמת ונוטפת השטנה מעידה יותר מכל דבר אחר שהפוסל במומו פוסל.
יכול להיות שמיכאל ילד יותר עדין ורגיש ודניאל יותר שובב וחזק. אתה תראה את תכונות האופי יותר ויותר עם הזמן. בכל אופן כל עוד הוא תינוק לא ניתן למשמע ולחנך במילים והסבר על תוצאות של התנהגות כמו בגיל 6 למשל. נשאר רק באופן סיזיפי לבלום אותו, זה יעבור עם הזמן אם כי אופי חזק ומרדני יכול לקבל ביטויים שונים בגילאים שונים..
שלא תחשוב לשניה שיש איזה שהוא סיכוי שאיזה שהיא פמיניסטית רדיקלית אי פעם תזוז מילימטר , תתגמש, תגלה חמלה אנושית, תראה גם את הצד השני או תפגין איזה שהוא רגש אנושי. כולן ימשיכו לנצח נצחים לדקלם את המנטרות ועשרת הדיברות של האג'נדה המתלהמת, האלימה, האגרסיבית, החד צדדית,הנחרצת של אנחנו הנשים כולנו מושלמות,צדיקות וזכות ותמיד קורבנות ואתם הגברים כולכם רשעים מלידה, מנוולים וכולכם פוגעים בו הרכות והענוגות. ולאחרונה ההומואים שהיו בעבר בקבוצת הבנות המסכנות הועברו לקבוצת הבנים, בעל כורחם.
כמו כל קבוצת שינאה קיצונית, כמו הכהניסטים,כמו החמאסניקים, כמו הגזענים בארה"ב ובאירופה- כך גם אצל הפמיניסטיות הרדיקליות אין אפור- רק שחור לבן והמלחמה נגד כוחות הרשע היא תמצית הקיום והיא נצחית.