תרצה מתה, וחיה בבודפשט.
אני יודע שזה לא נכון. הייתי בהלווייתה. היא נערכה בבית הקברות ירקון בפאתי תל אביב. עמדתי מעל קברה, לא מאמין, ובכיתי. עזרתי לכסות את קברה, ובכיתי. אחרי כן שמתי עליו אבן.
אבל היא חיה בבודפשט.
בעשרות נשים בשלות העוברות ברחוב. באישה אחת שלכדה את מבטי מביט באגנה המטלטל מצד לצד, לובשת טייץ שחור צמוד לירכיים דשנות, ועליו מין עליונית פרומה. קומתה, תבנית גופה ובייחוד שערה ועיניה, פראיות ירוקות, הזכירו לי את תרצה.
אחרי כן כבר חייתה בכול.
בשני מטאטאי הרחוב, שטיאטאו את המדרכה במטאטאים ארוכים, ששערם אדמוני וורדרד; בפועל הצעיר שעמד לידם, בידו כלי עבודה, את חפירה, לבוש בגופיה שכתוב עליה sports ושריריו חטובים, וזרועו השמאלית קעקוע גדול, רהבתני ויפה, בצבע כחול; ביונים שניקרו אחר פירורים בין אבני החצץ בגינת המוזיאון; ברעד העלים ברוח ובמשחקי האור בינות לעצים; בחרון המכוניות ברחוב ובשקט שנפל עלי פתאום, יושב על ספסל עץ, מימיני זוג צעיר מקשקש בהונגרית, משמאלי אם צעירה עם תינוקה ישן בעריסה, ואני כאן, בחצר המוזיאון הלאומי של הונגריה, חושב על תרצה ומרגיש צרבת.
הצרבת עולה לי מרוב עישון וקפה.
גם תרצה שתתה הרבה קפה ועישנה הרבה סיגריות, ובסוף גם מתה מזה. ודאי גם אני אמות מזה בשלב כלשהו, ואז מישהו ייזכר בי, במקום זר, כביכול בלא הקשר, ויגיד לעצמו אילן מת וחי בבודפשט, בתאילנד או בניו זילנד, היכן שהקנגרו מקפצת לגובה, נושאת בתוכה את עוללה שטרם נולד.
הערב נפשגנו ב"בננה ביץ'" אוהביה, תלמידיה ומכריה של תרצה זכרה לברכה, במלאת שנה למותה. היו שם בירות, חומוס ושיחות וצחוקים. על תרצה לא נאמרה מילה. מפני שנוכחותה השמחה שרתה שם, מעצם המפגש. אלה הדברים שחשבתי לומר, ולא אמרתי אותם. הרהורים שכתבתי בטיול בבודפשט, כמה חודשים אחרי פטירתה.
שלום,
הייתי שמח להפסיק לעשן, לו הייתי יכול. וניסיתי. הרבה. יש כנראה דבר כזה, 'אישיות של מעשן/ת.' או אישיות מתמכרת. זה קשור גם לעצבים ולרגישות יתר, ותרצה הייתה כזו – קשובה וחשופה עד כדי פגיעות לעולם. אך לולא כן לא הייתה יכולה להיות כה אנושית ויצירתית.
אילן.
אילן
ואני דווקא הרגשתי אחרי שנה שהמורשת של תרצה הייתה: תלמדו ממני
תלמדו ממני שסיגריות וסמים מועכים את הבריאות של האדם
תלמדו ממני שעצבים ורגישות יתר פוגעת בכם
תלמדו ממני לאהוב יותר ולשנוא פחות
סיגריות זו לא מורשת, זו טרגדיה שכולנו נגררנו לתוכה ולקחה לנו את תרצה
אילן היקר, אני כל-כך מבין ללבך.
אני יושב במשרד כל יום ומרגיש שתרצה נמצאת ממש בחדר הסמוך. אני נכנס לכיתה ומרגיש שהיא בדיוק יצאה. בדיוק החמצתי אותה, שוב.
אבל המילים שלה עדיין מהדהדות בי, והקול שלה, הכתב שלה, העיניים שלה – כולם מלווים אותי בכל החלטה מקצועית שאני עושה.
שמעתי אתמול בערב כמה סיפורים על תרצה שלא שמעתי קודם, וכל הזמן נדמה שאנשים ישבו וחיכו שהיא תגיע. אבל היא הגיעה בדמותם של עשרות בוגרים שנושאים באהבה ובגאווה את הנגיעה שלה בחייהם.
היא היתה שם בין העשן והאלכוהול וגרגרי החול והרוח הקרירה ובבגד הים המלוכלך מבוץ של ילדה בת 5.
והיא גם בבודפשט.
שולח לך חיבוק גדול