אם יש משהו בהורות שלא התרגלתי אליו, וכנראה גם לעולם לא אתרגל, זה ילד חולה. אמנם, אני יודע כבר שמדובר, על פי רוב, בתופעה שכיחה וחולפת, בייחוד מרגע שהם מתחנכים במעון יום. ואצלי הרי נכנסו למעון יום כבר בגיל ארבעה וחצי חודשים. אבל בכל פעם שמתקשרים אלי מן המעון אני מחסיר פעימה, וכאשר לאחד מבניי יש חום גבוה, אני כמובן מטפל בו במסירות מוחלטת, אבל בו-בזמן מרגיש כאילו מישהו לפת את ליבי בידו האחת, והוריד משקולת של ארבעים טון על ראשי בידו האחרת. עד כדי כך זה מצער אותי. בחיי.
הבוקר קמתי שמח. ידעתי שלפני ימי חמישי ושישי פנויים לפני הצהריים לכתיבה ולעריכה. אחרי ששמתי את הילדים במעון הלכתי לכושר ומשם ל"אספרסו בר," כדי לשבת לכתוב ולעבוד. בתחילה כתבתי שני דפי מחשבות, בהם תכננתי מה אעשה היום ובימים הקרובים, אחרי כן אכלתי ארוחת בוקר ואז הוצאתי מן התיק עשרה עמודים מכתב-היד של הרומאן הבא, כדי לשבת עמם ולפתחם. עשרה עמודים זו, פחות או יותר, המכסה המקסימלית שלי, לישיבת עבודה פוריה עם עצמי.
הגעתי לעמוד השישי כשצלצל הטלפון, והודיעו לי שדניאל עם 38.5 חום, שלא אכל דבר בארוחת הבוקר ושהוא בוכה כל הזמן. עלי לבוא לקחתו מן הגן.
התנצלתי בפני המלצר, שילמתי על ארוחתי ומיהרתי הביתה, כדי לעלות על האוטו ולהביא את שניהם חזרה מן המעון. החלטתי להוציא משם את שניהם, כי בימים האחרונים הופיעו על בטנו של מיכאל שתיים שלוש עקיצות, וכיוון שגם הוא היה השבוע חם איזה ערב, בלי חום, אבל חם, חשבתי שמוטב שהרופאה תראה גם אותו. וממילא, מוטב שיהיו יחד, כי אם אותיר אותו לבדו במעון הוא ייעלב.
בדרך כבר התקשרתי למרפאתה של ד"ר הרמן והודעתי שנגיע לביקור.
לקח לי למעלה מחצי שעה למצוא חנייה ליד מרפאתה, אבל הגענו, חיכינו בתור – הפעם זכרתי להביא עמי ספרי ילדים מן הבית, וכך יכולתי להעסיק את מיכאל ודניאל, אף על פי כן שמיכאל בכל זאת נהנה לעמוד על כיסא בחדר ההמתנה ולצרוח להנאתו, ולא עזרו כל השתדלויותיי שיחדל. הילד פשוט אוהב לצרוח. אצלו זה נתפס כלצהול.
ד"ר הרמן הרגיעה אותי. מיכאל בסדר גמור, אלה עקיצות אופייניות לקיץ. דניאל אף הוא בסדר, מלבד זה שגרונו אדום. היא אמרה לי להוריד לו את החום וזהו. שהכול יהיה בסדר.
בירכתי שוב בליבי על קיומה בחיינו, ועל נוכחותה הסמכותית והמרגיעה, ונסענו הביתה. בדרך התקשרתי לאבא כדי לספר לו מה קורה. הרי מחר יש לנו ארוחת ערב משפחתית, ובשבת תכננתי לצאת עם הילדים בבוקר לפיקניק של המשפחות הגאות, ומשם לנסוע היישר למושב, לאחי ולגיסתי, למפגש משפחתי גדול ונרחב. אבל אם מחר לדניאל יהיה חום לא ניסע לסבא, כדי לא להדביק את הנכדים והנכדות האחרים. אני מקווה שנרגיש מספיק טוב בשבת, כדי לנסוע לפחות לאחי ולגיסתי. מפגש משפחתי מורחב כזה, בין דורי, זה משהו שלא ארצה להפסיד. וגם ארצה שכל דודותיי ובני ובנות דודי ודודותיי, והשילשים, והריבעים, יזכו לפגוש את בניי.
בצהריים הילדים בקושי נגעו באוכל. גם בקושי שתו. לשמחתי, הם ביקשו ארטיק וחיסלו חבילה וחצי של 'חמישיות.' בימים כתיקונם זה לא עולה על דעתי. ביום שיש למי מהם חום, זה מבורך. גם זו דרך לשתות משהו. כי אפילו את המיץ שנתתי להם, עם קשיות שתייה שרכשתי במיוחד והגשתי להם ברוב טקס, שפכו להנאתם פעם אחר פעם על הרצפה.
אחר הצהריים בא מיטשל לבקרנו, כמדי יום חמישי. מדדתי לדניאל חום. לא רק זה, שנר האקמולי שנתתי לו בשעה שתיים עשרה לא הועיל, חומו עלה ל 40 מעלות. ראיתי את זה ונחרדתי. נתתי לו שישה מיליגרם של נורופן לפה, והוא בקושי הצליח לבלוע אותו, ואחרי כן עשיתי לו אמבטיה במים פושרים, והשתדלתי להביאו לשחק בה איזה זמן. אבל בסופו של דבר היה לו קר בה, ויצאנו ממנה.
לקחנו אותם לאכול גלידה. גלידה הם אוהבים, וגם גלידה זה אוכל. מוטב גלידה מאשר כלום, לא? אז הם אכלו גלידה, וטיילו איתה בידיהם במורד רחוב שבזי, עד מרכז סוזן דלאל. בדרך הספיקו לקנח את ידיהם מגלידה על חלונות הראווה של חנויות היוקרה, מה שהביך אותנו מאוד, וכשהגיעו למרכז סוזאן דלאל התמסרו כליל לתחביבם – משחק בתעלות המים, השטת עלים וזרדים במימי התעלות.
הם גם מתיישבים במים. עם הבגדים, עם החיתול. יפה שהם זוכרים לחלוץ את נעליהם מקודם לכן.
ארוחת הערב הוגשה בפניהם פעמיים. בפעם הראשונה ארוחה שלהם. בפעם האחרת, אחרי שעת סיפור, התלוו אלי בארוחתי. בשתי הפעמים בקושי אכלו. בסופו של דבר, הם אכלו בקבוקי. מחלתי להם על כך. העיקר שיאכלו משהו, אמרתי לעצמי בלבי.
בשמונה וחצי הם נרדמו. לדניאל היו רק 38 מעלות חום, אז התאפקתי לא לתת לו עוד נר אקמולי. החלטתי לחכות לשעה מאוחרת יותר, ולראות מה קורה. 38 זה לא חום של ממש.
מקודם, רגע לפני שהתיישבתי לכתוב, התעורר בבכי משנתו. רצתי אליו. ליטפתי את ראשו, והוא חזר לישון.
ואני התיישבתי לכתוב ולבי, וגם פניי, מכווצים מכאב.
זה שאני בדיכאון עונתי אתם כבר יודעים מאמש. אבל עכשיו, כשהילד חולה, זה בשבילי כמו משקולת כבדה על כתפיי. בזמן כזה, אני בכלל לא מעניין אותי. הדבר היחיד שמעניין אותי זה שדניאל ירגיש טוב ויבריא, ויחזור לעצמו, כמו שהיה אחר הצהריים, אחרי שירד לו החום, בסוזאן דלאל, אז השתובב עם אחיו כהרגלם ליד תעלות המים.
לא קל להיות הורה. בטח שלא הורה יחיד. ודאי שלא הורה יחיד לשניים. זה סוג של קיום, שבו, לפחות בשנים הראשונות לחיי הילדים, קשה מאוד לעבוד, ליצור, לחיות במרחבים כלשהם מעבר לגידול הילדים ולדאגה להם. והחודש הזה גם ככה היה חודש חגים, שבו בקושי עבדתי, ולכן גם בקושי נכנס לי שקל. עכשיו גם הזיפת הזה.
אני יודע שמחר יהיה טוב יותר. אבל אני חי את עכשיו. ועכשיו זה ממש מבאס.
אפרופו, השבוע היה שרשור ארוך בפורום "אבות גאים" שאני חבר בו. אחד החברים שאל אותנו איך כל אחד מתמודד עם הקונפליקט בין ההורות לבין הקריירה. ורבים ענו. נדהמתי לגלות, שאני אחד ממתי מעט, שנמצא עם ילדיו כל יום, ללא יוצא מן הכלל, משעה ארבעה, שבה הם חוזרים מן הגן, עד למחרת היום בבוקר. מרבית האבות חיים עם בני זוג, מרביתם גם צעירים ממני בהרבה שנים ונמצאים בשלב של בניית הקריירה. ולכן, ממש כמו אימהות עובדות, הסבים והסבתות אוספים את הילדים מן המעון, וההורים רואים אותם רק לפני שהם הולכים לישון, ובסופי שבוע, או בערב נדיר אחת לשבוע שבו הם משתחררים מהעבודה מוקדם, בזכות הבוס.
כשקראתי את השרשור הזה, חשבתי לרגע – אולי אני חי בגן עדן של שוטים. הרי אני יודע, שאני לא מנצל כרגע אפילו חמישים אחוז מיכולת הפרנסה שלי. אולי עלי לוותר על שעות אחר הצהריים עם בניי, כדי להביא עוד פרנסה הביתה. אבל אז, מתי בכלל אזכה לראותם, לחוותם, לחנכם, לגדל אותם ולגדול איתם. ויתר על כן, הלא אינני מרוויח שכר שעה גבוה בהרבה מ-40 השקלים שיהיה עלי לשלם למטפלת. מה הטעם בזה בכלל.
דיברתי על זה עם אבא שלי. הוא אמר לי, שמה שאני עושה כעת הוא בדיוק מה שאני צריך לעשות. שהילדים זקוקים לי, לא למישהו אחר, ושטוב שאני נמצא איתם מדי יום, החל משובם מן המעון, עד למחרת בבוקר.
היום, כשקיבלתי את הטלפון מן המעון, ומיד קפצתי על רגליי ונסעתי להביאם משם הביתה, גם בירכתי בלבי על כך שהפסקתי ללמד בחיפה, ושאני נמצא כל הזמן, כל השבוע, קרוב לבית וקרוב למעון. זה אמנם גרם לי לפגיעה בפרנסה, אבל זה מאפשר לי להיות זמין לבניי בכל עת וזמן.
ואני לא רואה שום דרך אחרת לקיים את ההורות הזאת.
לילה טוב.
