גאה להיות גאה.
החיים, הכתיבה, הספרות ומה שביניהם (133).
יש כל מיני דרכים להתמודד בהן עם הומופוביה. אפשר לכתוב, להפגין, לצעוד, לבחור בפעילות אקטיביסטית באחד משלל הארגונים שהקימה הקהילה הלהטב"ית. בעבורי, הדרך הכי טובה להגיב בה על הומופוביה היא כתיבה ספרותית ופעילות בתחום ההוצאה לאור של ספרות גאה.
את הכתיבה הגאה שלי עצמי אתםן מכיריםות. כל ספרי השירה והסיפורת שלי נוגעים בהוויה ההומוסקסואלית. ברומנים ההיסטוריים אני קורא לאחור הומוסקסואליות והומו ארוטיות, בכוונה להשיב אל ההיסטוריה בכלל, ואל ההיסטוריה והספרות העברית בפרט, את מה שהושתק בהן. בשירה אני הרבה יותר מפורש, מבטא את חיי כהומוסקסואל, כבן זוג, כאב לילדים וכעת גם כמי שכמה לבן זוג.
לשמחתי, בשנה האחרונה גם הצלחתי לטפל בלא מעט ספרים חדשים בתחום הספרות הגאה: ספרי השירה שערכתי והוצאתי לאור בעצמי, "אתחול" מאת שילה ויינברג, "חשיפה" מאת נירה מלין, ובקרוב גם "בוא ונתאהב הלילה" מאת אמיר דרור, וספר-השירה שערכתי, "אבל אני רציתי חרב" מאת טליה פרידמן, וכולם ספרי שירה ראשונים למחבריהם/מחברותיהם.
"בוא ונתאהב הלילה" מאת אמיר דרור
אמיר דרור נולד ב-1996 בירושלים, וגדל בהרצליה. בעברו שירת כחובש פלוגתי, וכיום הוא תלמיד החוגים למדעי המוח ולפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ומתגורר בתל-אביב. שיריו התפרסמו ברשתות החברתיות. בוא ונתאהב הלילה הוא ספרו הראשון.
בשיריו של אמיר דרור נתקלתי בטוויטר, המקום הכי לא צפוי לקרוא בו שירה. כבר עם קריאתם נוכחתי בעדינות הקורנת מהם, יחד עם כאב גדול, כפי שקורה לא אחת באהבה ראשונה. שיריו כתובים בבהירות ומצטיינים בניקיון סגנוני ולשוני, ואני שמח מאד שנפלה בידי הזכות להיות עורכו והמוציא לאור הראשון של ספר-ביכוריו. בטוחני כי אחריו עוד יבואו ספרים הרבה.
היום, 2.6.22, פתחנו אמיר ואני בקמפיין הדסטארט, שנועד לסייע לו בגיוס משאבים לפרסום ספרו. נשמח מאד אם תיכנסו לעמוד הפרויקט ותתמכו בו. הנה זה כאן – https://headstart.co.il/project/68209
"אתחול", מאת שילה ויינברג
שילה ויינברג (63) היא מורה בדימוס בבית ספר תיכון, הורה לשני ילדים בוגרים ובת-זוג לאהובתה. ספרה הראשון של שילה ויינברג משלב בו קטעי פרוזה ומחזורי שירה, מן השנים הרבות שבהן סבלה מדיספוריה מגדרית, דרך האבדנים שעברה ועד שאזרה עוז בליבה ויילדה את עצמה מחדש מתוך עצמה.
השילוב בין קטעי פרוזה ישרים, חשופים, לבין שירתה הפוצעת, החודרת, העשירה ועתירת-המבע, יוצרים ספר נדיר בעוצמתו, בבהירותו ובחוויה המטלטלת שהוא מסב לקורא.ת.
"אפילו הלשון קשה עליי," כותבת שילה בספרה. "הלשון מכבידה על חירותי. אני לא יכולה לבחור. באיזה מין אכתוב, בזכר או בנקבה? כמי שאני נראה לאחרים, או כמו שאני מרגישה? נולדתי אישה בגוף של גבר, בשפה המקצועית קוראים לזה טרנסג'נדרית, ברחוב הישראלי יקראו לי קוקסינלית. אבל דעו לכם שלא משנה כיצד תכנו אותי או תלעגו לי. התחושה לחיות בתוך גוף של גבר, לפעול כמו גבר, להזדיין כמו גבר, להיות גבר, מוציאה אתי מדעתי.
כמה שתכנו אותי בשם סוטה, בזכר או בנקבה. עדיין אני אהיה מי שאני. אישה שנולדה בגוף שהוא כלא. אישה שנולדה עם איברים לא נכונים. במצב כזה אני חיה את חיי בתוך הסוואה מושלמת. בחיים לא הייתם מזהים את זה אצלי, בחיים. גם מתוך חשש, ואולי בשל בושה או טמטום לא פיתחתי לי חיים של בת. ובכל זאת, ללא תנועות הידיים, ללא כל מיני מחוות נשיות, אני האישה שעשרות שנים התכחשתי לה. אני שלומית. אני אקרא לי שלומית. שלומית, שכחתי זה שמי, אני בת חמישים. אני לא ילדה. ואם לא הייתי מספרת לכם את כל זה, שום אדם לא היה מעלה על הדעת את טבעי. הייתם רואים גבר. אולי הוא מתלבש קצת בעדינות, אבל לא יותר מזה.
להיות טרנסג'נדר, לחיות במלכוד. רק תחשבו על אורך המילה טרנסג'נדר. מרוב אותיות אני מתבלבלת באיות ותמיד מפספסת אות אחת או שתיים. טרנסג'נדר. מה זה. מחלת נפש? סטייה מינית? איך אדם יודע שמה שהוא מרגיש זה נכון? תארו לכם שהייתי אומרת לכם שאני כלבה בגוף של גבר. כלב, כמו הקוקר ספיינל שלי, הייתם אומרים עליי שאני משוגעת, מופרעת. שצריך לירות בי כמו בכלב שוטה. איך אני מכריזה, כמעט מתוך ידיעה, שאני אישה. מישהו ישאל מה את יודעת איך מרגישה אישה? האם חווית פעם נשיות שאת כל כך מדברת עליה? הרגשת מה עושים הציצי לגב? הרגשת פעם כאבי מחזור? הרגשת פעם נרדפת באמצע רחוב? אז מה פתאום אישה, אם נולדת זכר עם אנטומיה זכרית וחינכו אותך לחיות כבן? את השאלות הקשות הללו אני שואלת את עצמי כבר כמעט ארבעה עשורים. תאמינו או לא, התשובות משתנות כל פעם וחוזרות לאותה נקודת מלכוד. איך את מרגישה שאת אישה בגוף של גבר?"
בשירה העברית לדורותיה ידוע רק מקרה אחד של משורר, שהעז לבטא תשוקה טרנסקסואלית, רצון להתאמה מגדרית. מדובר כמובן ברב ובפייטן קלונימוס בן קלונימוס, (1286-1328), שעסק בתרגום ספרי פילוסופיה ורפואה מערבית לעברית, ופרסם בספרו "אבן בוחן" את המקאמה הטרנסקסואלית היחידה בשירה העברית. ואגב, כעת יש הטוענים כי אשתו היא שכתבה את מרבית שיריו, ואולי זה מסביר את נועזות השיר הזה, לזמנו:
“אבינו שבשמים עשית ניסים לאבותינו באש ובמים. … והפכת המטה לנחש לעיני אלפי רבבן והפכת היד הטהורה לבן, והפכת ים סוף ליבשה, וקרקע הים – ארץ נגובה וקשה. ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים, מי ייתן ותהפכני מזכר לנקבה. אילו זכיתי לכך כמה חננתני טובה. גברת הבית הייתי וחניתי לביתי מצבא. ומה אדבר ומה אומר למה אבכה ולמה אתמרמר. אם אבי שבשמיים גזר עלי ונתן בי מום קבוע אי אפשר להסירו מעלי, והדאגה במה שאי אפשר כאב אנוש וחבל, לא יועילו בה תנחומין של הבל. אמרתי: אשא ואסבול על אגווע ואבול. ואחר שכך למדתי מפי השמועה שמברכין על הטובה ועל הרעה. אברך בקול נמוך ובשפה חלושה: ברוך אתה יי שלא עשני אישה."
ד"ר טובה רוזן, בספרה "ציד הצביה", כתבה כי זוהי "תפילה יוצאת-דופן של גבר המשתוקק להפוך לאישה… ביטוי כה גלוי לתשוקה טרנסקסואלית, וביחוד כזה המנוסח כתפילה לאל, הינו אירוע חד-פעמי בספרות היהודית…".
שילה ויינברג עברה התאמה מגדרית רק בשנות השישים לחייה. העמידו מול זה את שירה של שילה ויינברג, "צוואה", ותיווכחו בעצמכם.ן בעומק התעוזה שלה, בכתיבתה: "שִׂרְפוּ אֶת גּוּפָתִי בִּשְׁטָרוֹת שֶׁל עֶשְׂרִים לִירוֹת. / מִצַּד אֶחָד יֵשׁ בָּהֶם אֶחָד שֶׁנִּקְבַּר עַל הַשְּׁטָר / וּבַצַּד הַשֵּׁנִי הַצָּלוּב.// זִרְקוּ בָּאֵשׁ שְׁטָר אַחַר שְׁטָר/ כְּמוֹ רַקְדַן זוֹרְבָּה/ הַשּׁוֹבֵר צַלַּחַת אַחַר צַלַּחַת. // שִׂרְפוּ אֶת גּוּפָתִי עַד דַּק.// רַסְּקוּ אֶת הַחֲלָקִים הַמְּפֻחָמִים/ יִשָּׁאֲרוּ רַק גְּזִירִים מִתְפּוֹרְרִים/ אוֹתָם תָּעִיפוּ לְכָל רוּחַ.// מִמָּה שֶׁנּוֹתַר – רַגְלַיִם לְמִטָּה אוֹ לְשֻׁלְחָן./ מֵהַגֻּלְגֹּלֶת כַּדּוּרֶגֶל וּמֵהַשְּׁאָר זֶבֶל / לְכַסּוֹת.//וּמֵהַזַּיִן שֶׁלִּי אַל תַּעֲשׂוּ דָּבָר."
מאז פרסם קלונימוס בן קלונימוס את יצירתו, "ברוך שלא עשני אישה", לא העז אף אדם לכתוב כפי שכותבת שילה ויינברג, בשפה העברית. מדובר ביוצרת נועזת, פורצת דרך, שניחנה במבע אותנטי ישיר של עולמה, בהתבוננות חדה בנסיבות חייה ובתעוזת חיים ומבע. מעטים.ות המשוררים.ות העבריים.ות שהרשו לעצמם.ן אי פעם לכתוב שורות כאלה. אפילו יונה וולך, הנתפסת על ידי רבים מאתנו כמשוררת שהכשירה את המהפכה המגדרית בשירה העברית, לא התקרבה לעוצמה כזו של מבע בנושא מסוים זה.
"חשופה" מאת נירה מלין
נירה מלין (1963) היא ילידת רמת אביב, בוגרת תואר ראשון בקולנוע מעשי וטלוויזיה (אוניברסיטת תל אביב, 2000). כותבת, עורכת ומפיקה, עבדה כמנחה בטלוויזיה הקהילתית וביימה סרטים קצרים וארוכים שהוקרנו במסגרות שונות.
ישנם שורדי שואה שמעולם לא הוציאו מלה מפיהם לגבי מה שעבר עליהם במהלכה, וישנם שדיברו. אלה וגם אלה הותירו אחריהם את בני ובנות הדור השני לשואה, שהצטרכו לגבש לעצמם זהות מתוך הבורות השחורים שהוריהם חיו בהם. ספר ביכוריה של נירה מלין, 'חשופה,' פותח בדיוק בזה, בקינת הדוברת על כך שנולדה כילדה של אור, אבל לזוג ניצולי שואה, " הַכְּאֵב, הַפְּצָעִים, לֹא הִגְלִידוּ./ הָיִיתִי יַלְדָּה שֶׁל אוֹר" ועל אי-יכולתה לעזור לאמה, הנזכרת במוראות השואה: "אִמִּי הֵחֵלָּה רוֹעֶדֶת וּבוֹכָה/ וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי מוּלָהּ עַל הַכִּסֵּא/ בְּלִי יְכֹלֶת לְהָזִיז אֵיבָר."
מחזור השירים 'אימי' מתארת את ניסיונות הדוברת לחלץ את אימה מן האֵימה שהיא נתונה בה. היא מתפללת לשערי שמים שישמעו את זעקת אמה, מנסה לחיות לצדה במעין מחול נואש, משתדלת ליצור אתה כוריאוגרפיה של אינטימיות בחלל הביתי המשותף, אך סופו של דבר שהיא נאלצת לנטוש אותה בכאבה, כדי לקנות לה-עצמה חיים.
אי-ההלימה בין הדוברת לבין הוריה ניכרת במה שבחרו לה כייעוד וגם באי היכולת של האב לחרוג מתפקידו הפונקציונלי כמתווה סדר יום וגבולות, ופשוט לאהוב. החיים כבת דור שני לזוג ניצולים, הטובעים בתוך אימתם ותפקודיהם ההוריים, מבלי יכולת לראות את הדוברת ולכונן עמה יחסים של אהבה הורית בריאה פגעו גם ביכולת הדוברת לגבש את זהותה הרגשית והמגדרית.
חוסר היכולת לייצב לעצמה זהות מתגלגל ביחסי הדוברת עם גברים ונשים, מקומות מחייה ועיסוקים. תחושת השבר, ואי-השייכות שלה לכל מקום בעולם, באה לידי ביטוי גם בשירים על ברלין ועל פאריס. אבל יותר מכל היא ניכרת בכאב העולה משיריה לנשים, שבזו אחר זו, עם זו ועם זו, כושל הקשר עמן. הדוברת עוברת אהבות ופרידות, מתנחמת, מנסה לבנות אהבה מחדש, לא מעזה לבטא את משאלת לבה, אבל מתעקשת להתמיד בחיים, כמו כל בת דור שני טובה, שמחונכת לשרוד רגשית וקיומית, בכל מחיר.
ספר-ביכוריה של נירה מלין הוא ספר חשוף, אמיץ ומטלטל. כתיבתה ישירה, לא אחת חדה, מהדהדת כמיהה, מבטאת כאב. נדמה, כי כעת הגיעה שעתם של בני הדור השני והשלישי לשואה לבטא את קשיי חייהם, את הנשורת הרדיואקטיבית של האלימות הפשיסטית, שפגעה בחיי הוריהם והתגלגלה גם בחייהם שלהם.
"אבל אני רציתי חרב" מאת טליה פרידמן
טליה היא בת הדור השני לשואה ואחות שכולה לאח שנפל במלחמה, ושיריה עוסקים ביחסים המורכבים בין קורבן למקרבן, בהתמודדות עם פצעי ילדות מניכור חברתי, שכול, פרידות ואהבה נכזבת ואימהות יחידנית.
טליה היא מטפלת בפסיכודרמה בעלת תואר שני בטיפול באומנויות מאוניברסיטת חיפה. את התואר הראשון סיימה טליה בשנת 1994 באוניברסיטת תל אביב במסלול מחזאות ובימוי. אחרי שסיימה את לימודי התיאטרון ותעודת ההוראה עבדה טליה כמורה לתיאטרון בעיר לוד במשך עשר שנים. במהלך עבודה החלה ללמוד טיפול בפסיכודרמה במסלול התלת שנתי בסמינר הקיבוצים. מ 2007 ועד היום, טליה מטפלת בפסיכודרמה בבתי ספר בילדים על הספקטרום, ילדי שילוב עם לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז, ילדים עם קשיים מורכבים (לקויי שמיעה, לקויי ראיה) וילדים עם קשיים רגשיים. כמו כן, טליה מדריכת סטודנטים בכירה בסמינר הקיבוצים במסלול פסיכודרמה לתואר שני. מנחה סמינר קליני המשלב הכשרה מעשית של הסטודנטים עם קבוצה טיפולית לאזרחים ותיקים (הגיל השלישי) במרכז מיטשל בתל אביב. בנוסף, טליה מעבירה השתלמויות בנושא הכיתה כקבוצה דרך מרכזי פסג"ה בכל הארץ.
תבנית הקורבן ותחושת הקורבן הם הציר המרכזי מתוכו ועליו נסובים שיריה. תסביך הקורבן הזה הוא עניין מוּרַש, לאומי ומשפחתי. בשיר "סיפור לפני השינה" מתארת הדוברת כיצד סבתה המנוחה הייתה משכיבה אותה לישון כילדה עם סיפורי ערש ממלחמת העולם השנייה. השיר שקול ומחורז, כיאה לשיר ילדים, והסבתא מנסח את דבריה לילדה כסוג של אגדה. אבל אגדה זו מחביאה בתוכה את מות אחיה של הסבתא.
הנכחת האימה מחוויות השואה של סבתה לא הייתה האירוע הטראומטי היחיד, שהפעיל בדוברת את תסביך הקורבן. בשיר "על הפסים," הנפתח באירוניה איומה במוטו מתוך שיר הילדים הידוע, "בין הרים ובין סלעים טסה הרכב/ ומכל הילדים אותך אני אוהבת," מספרת הדוברת על תאונת רכבת נוראה, שבה נספה אחד מבני קבוצתה ב"בני עקיבא", כשהיו בני עשר ויצאו לטייל.
בשיר הזה מתבלט עוד יסוד – אי היכולת של האם, אמה של הדוברת, להכיל את הטראומה שעברה בתה, לנחמה או לשמש לה כהגנה. אי-ההלימה בין אחרוּת הדוברת לבין אחריות אמה לחייה, מכה בקורא ביתר-שאת בשירים, מהם מתבררת נפילת אחיה במלחמה. קרוביה לא מוצאים בתוכם יכולת לגבור על האבל, והם דוחקים אותה להינשא. הדוברת מנסה לעשות כמצוות הוריה, אבל הבחור שבחרה בו חש מאוים, ומבקש להימלט על נפשו מפניה.
שרשרת הטראומות והאובדנים הללו עיצבה את הדוברת למן ילדותה. אבדן האח מיתרגם לתחושת דיספוריה מגדרית ורצון בשינוי מגדרי ולבסוף גם לפנייה מאהבת גבר לאהבת אישה. אבל גם בתוך אהבתה היא אינה יכולה לנצח את תסביך הקורבן. בשירים על אודות האהבה, כמו "שמעון ודלילה", למשל, היא מתארת את האהבה בין נשים כתבנית של קורבן. כך גם בשירים אחרים.
סופו של תסביך הקורבן שהוא מפעפע בכול מישורי החיים, ומשפיע עליהם. אפילו על אימהותה.
שירתה של טליה פרידמן היא שירה בשלה, מרה ומפוכחת מאד. היכולת המדהימה שלה לכתוב בתבניות שיר מן השירה העולמית לדורותיה, ללהטט בחרוז ובמשקל, בתבניות שונות של בית ופזמון חוזר ועוד, מעידים כי לפנינו משוררת בשלה וחכמה, העושה שימוש מרבי בכלי השיר כדי לבטא את עולמה המטלטל, המסוכסך והמתעתע, ולא אחת היא קולעת את קוראיה לאותו תעתוע, באמצעות שימוש מושכל בחרוז, במשקל ובכבלי הצורה.
*
השנה, אם כן, הייתי מעורב בעריכתם ובהוצאתם לאור של ארבעה ספרי שירה חדשים, שיתוספו למדפי הספרות העברית הגאה. זאת, מלבד שלושת ספרי השירה שלי עצמי שהוצאתי לאור השנה. בעבורי, זוהי הדרך הטובה והנכונה ביותר לבטא, לבסס, להרחיב ולקיים את הקהילה הלהטב"ית ואת החיים הגאים בחברה הישראלית ובתרבות העברית. אשמח אם תיכנסו לחנות הספרים של הוצאת שופרא לספרות יפה שבבעלותי, ותתמכו במפעל חיי זה ברכישת ספרות גאה. לכבוד חודש הקריאה וחודש הגאווה, כול הספרים באתר נמכרים בהנחה מיוחדת של 30%. כל שעליכםן לעשות הוא להיכנס לאתר, לבחור ספרים כאוות נפשכםן, ובמעמד הקנייה, בסעיף קופון, לכתוב – גאווה 2022.
הנה קיצור דרך לחנות הספרים – https://isheinfeld.com/shop\
תודה, וחודש גאווה שמח,
אילן שיינפלד וסופרי/ות ההוצאה.
