האכלות, רחיצות ותפילות

"מתי נהיתה כאן לפריבילגיה

הזכות לרחוץ ילד, להאכילו ולהשכיבו לישון?"

את שתי שורות השיר האלה חשבתי הערב, בזמן שמיהרתי להאכיל את מיכאל ודניאל, לרחוץ אותם, כמו בכל ערב, באמבטייה חמימה, ולדבר ולשחק איתם תוך כדי כן, כדי שלא ירגישו שום שינוי בשגרת החיים.

מיהרתי, כדי להספיק הכול לפני אזעקת הערב, שאולי תגיע, לפני מהדורת החדשות או במהלכה.

ואז הבנתי את האבסורד.

אני חווה לראשונה, כהורה טרי, את חרדתי ודאגתי לבניי. ואני תל אביבי. הורים ותיקים אחרים גידלו ילדים בצפון הארץ ובדרומה תחת מטחי טילים בלתי פוסקים, וגם כעת, ומזה 12 שנים, בדרום, הם חיים ומגדלים שם ילדים.

אני לא מבין איך זה אפשרי בכלל. לטעמי, כל אחד מן ההורים הגרים בצפון הארץ ובדרומה ראוי לתואר גיבור ישראל. אני רציני לחלוטין. אי אפשר בכלל לקלוט, להבין, איך האנשים והנשים היקרים האלה המשיכו לחיות בספר, בפריפריה, מנותקים ומבודדים כל כך ממדינתם, בעוד אנו, אנשי המרכז, המשכנו בחיינו כברגיל.

נדמה לי, שהחמאס אינו מבין את הערך העצום, החיובי, הנפלא, של הטילים ששיגר לגוש דן. הטילים האלה החזירו אותנו להיות אומה אחת. הטילים האלה הזכירו לנו מהי משמעותה של ערבות הדדית, הראו לנו את גבורתם של אחינו ואחיותינו בצפון הארץ ובדרומה, והבהירו לנו, שהחיים ב'בועה' (אני ממש מתעב את המונח הזה) הם מותרות, ויותר מזה – הם סוג של השחתה מוסרית, של התעלמות מסבלו המתמשך של הזולת, שהוא בן עמך, בן מולדתך.

הטילים שכיוון החמאס לגוש דן ניפצו את 'הבועה' התל אביבית. הם עשו בעבורנו, החברה הישראלית, מה שלא עשו שתים עשרה שנים של תחינות מצד תושבי הדרום וראשי המועצות שלהם ונציגיהם, שחשו, בצדק, כברווזים במטווח.

זהו. העסק הזה נגמר. הארץ חוברה לה יחדיו.

היום, בגוש דן, חווינו עד כה יום שקט. אבל כשנהגתי במכונית עם מיכאל ודניאל בחזרה מן השיעור, שלימדתי הבוקר ב"אסכולות" תל אביב, וכל שבריר שנייה נקטע השידור בקולו של דן כנר, המבשר "צבע אדום" פה, ו"צבע אדום" שם, התכווץ לי הלב מאימה. כי זה היה תכוף, ממש רגע אחרי רגע, המטחים הארורים האלה, וכי פתאום הרגשתי את ההזדהות עם תושבי הדרום. את החרדה. מה יקרה אם האזעקה תתפוס אותי באמצע הנהיגה עם מיכאל ודניאל קשורים בסלקלים במושב האחורי, באמצע דיזנגוף, מה. אעצור בשולי הכביש? האם אספיק להתיר אותם מן הסלקלים, או אתיר את הסלקלים ואקח אותם כמו שהם ואספיק להיכנס לאיזה חדר מדרגות? והרי כך ממש חיים עשרות אלפי ישראלים במשך שנים, וכעת ביתר שאת, ולהם אין תשעים שניות כדי לתפוס מחסה, אלא הרבה פחות.

ועכשיו זה לגמרי מובן לי, מחריד, ולגמרי מובן.

אחרי שסיימתי להאכיל את מיכאל ודניאל, להחליף להם חיתולים ולהלביש אותם בפיג'מות, השכבתי אותם על שמיכת הפעילות, מול ערוץ "בייבי" בטלביזיה. זו הייתה השעה היחידה שלא ראיתי חדשות. רציתי להרגיע אותם.

שיחקתי איתם קצת. הרמתי כל אחד בתורו בידיי, נשקתי לבטנו, דגדגתי אותם. ואז, כמו מאליה, יצאה מתוכי תפילה, בקול רם, ממש אליהם.

ליטפתי את ראשיהם, החלקתי שוב ושוב בידיי על גופם העטוף בפיג'מה, ואמרתי להם –

"שאלוהים יעזור לי, וסבתא שלכם וסבתא שלי תשמורנה עליכם בשמיים. שסבא והדודים והדודות שלכם, ובני הדודים והדודות שלכם, ישמרו עליכם, ושאלוהים יעזור לי לגדל אתכם בשלום ובביטחה, ילדים אהובים שלי."

והם שכבו למולי, מתחת למגע ידיי המלטפות, והקשיבו, ברצינות גמורה, לאהבה ולתחינה שהיו בקולי.

אני לא יודע איך ההורים בצפון הארץ ובדרומה עמדו ועומדים בזה. אני רק יכול לסיים את רשימתי במה שפתחתי בו, הזכות לרחוץ ילד, להאכילו ולהשכיבו לישון, לא צריכה ולא אמורה להיות פריבילגיה. לא בתל אביב, לא בשדרות, לא בקריית שמונה וגם לא בעזה.