רציתי לעשות היום הרבה דברים. לקפוץ לספריית האוניברסיטה ביום החופשי שלי ולהתייחד עם ערימת הספרים לתחקיר שמחכה לי שם, עד סוף החודש, לסיים לקרוא כתב-יד, שעלי לכתוב לגביו חוות דעת, לערוך פרק ראשון בספר שקיבלתי עלי את עריכתו, לקרוא כתב-יד של ספר נוסף שהוצע לי לערכו, לבדוק את העבודות של חברי וחברות הסדנאות השונות באתר האינטרנט שלי, לטפל בכמה דברים הקשורים לענייניי בעולם. היו לי הרבה תוכניות ליום החופשי הזה שלי.
אבל היום החופשי הזה שלי היה גם היום החופשי הראשון של תושבי ישראל. של כולנו. היום הראשון שבו גוש החרדה שישב לי בגרון התפוגג, והמתח בשרירי הפנים התרפה קצת. זה היה היום הראשון שבו מיכאל ודניאל הלכו לישון (אמש) מוקדם, בשבע בערב, והתעוררו בשלוש בבוקר כדי לאכול, ערניים לחלוטין. ולכן, זה גם היום הראשון מאז נולדו שבו, באמצע הלילה, כיביתי את השעון המעורר המכוון לשעה שש, ואמרתי לעצמי שהבוקר מותר לנו לישון עוד קצת. ששום אזעקה לא תפלח את חשכת הלילה או את שעת השחר, וששום דבר לא יקרה אם נאחר מעט למעון.
בשבע מיכאל קרא לי, וקפצתי אליו מתוך שנתי.
הרמתי אותו ממיטתו, בפיג'מה החורפית שלו, נשקתי לו, ברוך, בלי לחץ, ואמרתי לו כמה שהוא יפה, וכמה אני שמח שהתעורר.
הכנתי לו אוכל, האכלתי אותו, החלפתי לו חיתול ועשיתי לו אינהלציה.
אחרי כן דניאל התעורר.
הרמתי אותו ממיטתו, הבחורצ'יק הזה כבר ממש כבד לי. נישקתי וחיבקתי אותו, אמרתי לו כמה שהוא ילד יפה ומיוחד ואהוב, האכלתי גם אותו, החלפתי גם לו חיתול ועשיתי גם לו אינהלציה.
לא כתבתי דפי בוקר הבוקר. ממש לא היה לי זמן לזה. תחת זאת התלבשתי ולקחתי אותם למעון.
בדרכי הביתה משם עצרתי בקפה "עלמא" וקניתי לי אמריקנו גדול, הפעם בלי לחץ, ושתיתי מעט ממנו בדרכי הביתה, נוסע בשקט מיהודה הימית לרחוב הרצל ומשם ליהודה הלווי, לפינס והביתה, בלי חשש שאזעקה תתפוס אותי בדרך, עם או בלי הילדים.
הלכתי למכון הכושר, עשיתי אימון ארובי טוב, התקלחתי והתגלחתי שם, ואז ירדתי ממכון הכושר לשוק.
נשקתי לכלנית בחנות הפרחים, השארתי אצלה את תיק הכושר, ועשיתי סיבוב אצל יוסי ודוד, מוכרי העופות, ובדוכן לידם, דוכן הבשר, ואחרי כן בדוכני הירקות והפירות.
התכוונתי לקנות רק מעט בשר, עגבניות ומלפפונים. אבל באורח מפתיע, בבוקר סתווי ורגוע זה, הכול קרץ לי. ואני חושב שאלה היו קריצות של שמחה.
אז קניתי שני חצילים, לעשות מהם סלט חצילים לעצמי, ומנגו אחד, בשרני וגדול, ואשכולית אדומה אחת, כי בא לי, וירקות לתבשיל ולסלט, וקופסת זיתים חריפים מהדוכן הקבוע שלי, שבעליו שוב פנה אלי בתואר "ילד," בגיל חמישים ושתיים.
רק בשביל זה אני בא אליהם שוב ושוב.
אחרי כן מצאתי את עצמי גם בחנות הדגים, תוהה אם לקנות נסיכת הנילוס או פרוסות אמנון כינרת. נסיכת הנילוס עולה 45 ש"ח לקילו, אמנון כינרת רק 29 ש"ח, אבל הוא עם עצמות, "וזו הכלאה של אמנון וקרפיון," הוסיף בעלי החנות, כאילו יש בזה איזו פחיתות ייחוס.
קניתי אמנון כינרת. ממילא את החריימה שלי הילדים לא יאכלו.
הזמנתי מונית מתחנת המוניות הוותיקה שלי, "דן פנורמה," שתיקח אותי הביתה.
"צקי, אני בקלישר הכרמל," אמרתי לסדרן, "תוכל לשלוח לי מישהו?"
בינתיים החלפתי דעות עם כלנית על הפסקת האש, וכשהגיע הנהג, אחד הנהגים הוותיקים בתחנה, עזר לי עם השקיות עד למונית, וגם אחרי כן, ליד הבית.
סידרתי את הקניות במטבח, סיבנתי היטב את הירקות והפירות בסבון, כמו שאמי ז"ל לימדה אותי לעשות. "אף פעם אל תכניס ירק או פרי למקרר לפני שרחצת וסיבנת אותו היטב," אמרה, "בגלל החולירע, ובגלל הריסוס."
חולירע כבר אין בארץ, והריסוס כבר מזמן נמצא בתוך הירק והפרי. אבל אחר ההוראות של אמא שלי אני ממשיך לשמור.
אחרי כן ניקיתי את הבית, בשלווה. בלי חשש שמא אצטרך להפסיק ולתפוס מחסה.
טיטאתי את הבית, עשיתי כיורים וחרסינות, ספונז'ה, ואחרי כן היה לי אפילו זמן לנקות אבק משולחן האוכל, מן השולחן הסלוני ומשידת ההחתלה, לסדר את כל הבקבוקונים והקרמים שעמדו עליה בתוך מגירה, ואפילו לרחוץ את לונה, רגע לפני בוא החורף, ולפנק אותה בטיול התייבשות במרכז סוזן דלל.
לולא אזל הגז לבישול בשני מיכלי הגז הביתי שלנו, גם הייתי מעמיד איזה תבשיל. אבל זה יצטרך לחכות עד מחר.
עכשיו, אחרי בוקר שלם שהוקדש לחזרה לשגרה, אפשר ללכת לנוח, ואחרי כן לאסוף את הילדים מן המעון, להשיבם הביתה, להאכילם ולצאת לטייל איתם אל בית הקפה והשדרה, מבלי לחשוש שאזעקה תתפוס אותנו, ולחפש בעין כל רגע חדר מדרגות פעור, כדי לתפוס בו מחסה.
אינני יודע כמה זמן הפסקת האש תישמר. אני חושש שתישבר מהר מדי. יתר על כן, אני חושש שמא הפסקת האש הזאת אינה אלא שלב נוסף בלחימה, שלב של גיוס לגיטימציה בינלאומית לכניסה לעזה.
אבל בינתיים שקט פה כבר מ 23.00 בלילה, ואפשר לנשום ולהתארגן. לחזור לשיגרה מסוימת.
והשיגרה, אין מה לומר, היא ברוכה.
סוף שבוע נעים לכל בית ישראל.
