לדבר עם המראה

היום, בסדנת הכתיבה שלי, לימדתי את המשתתפים את יסודות הדמות. איך בונים דמות, על מה צריך לחשוב כשעושים זאת, וכמה מתוך כל זה נותר, בסופו של דבר, בגופו של סיפור. אגב כך אמרתי להם, שאחד הטריקים הוותיקים של סופרים הוא להעמיד את הדמות פעם אחת או יותר במהלך העלילה מול בבואתה. הבבואה יכולה להשתקף ממראה, מפני המים, מקערה בוהקת, מזגוגית של חלון; היא יכולה להשתקף גם בעד עיניה של דמות אחרת.

אנו מעמידים דמות מול בבואתה כדי לאפשר לה לסקור את עצמה ולבטא את יחסה לעצמה באוזנינו. וכאשר אנו עושים זאת יותר מפעם אחת במהלך מחזה, סיפור, תסריט או רומאן, אנחנו מאפשרים לצופה או לקורא לעמוד על השינוי שעברה הדמות ביחס לתפיסתה את עצמה.

ואחרי כן דיברתי על דברים אחרים, ואחרי כן כתבנו סיפורים שהתחילו במשפט "היא/הוא הלכ/ה ברחוב אלנבי. לפתע נעצר/ה."

לשמוע את הווריאציות השונות והמפתיעות של כל אחד ואחת ממשתתפי/ות הסדנה למשפט הפתיחה הזה, היה מרתק.

ואז קינחנו בסיפור של יוסל בירשטיין, בקטע מיומנה של לאה גולדברג ובטיפים לכותבי סיפורים של רונית מטלון.

החבר'ה הלכו, אני אכלתי והלכתי לישון. חלמתי חלומות נפלאים שאינני זוכר דבר מהם, אבל נדמה לי שהם היו על נסיך מאוד מוסיקלי, שגם רוקד. נדמה לי שאני חולם על הנסיך הזה כבר כמה ימים, בעצם.

קמתי, ורצתי להביא את מיכאל ודניאל מן המעון.

כמה שעות אחרי כן, לעת ערב, אחרי שמיכאל ודניאל כבר אכלו, רחצו ונרדמו במיטותיהם, סידרתי קצת את הסלון והמטבח, ונכנסתי לחדר האמבטייה עם הבגדים המלוכלכים שהורדתי מהם, להטילם לסל הכביסה, ולרוקן את האמבטייה, ולסדר במקומם את בקבוקי השמפו והאל-סבון.

ואז, תוך כדי כל העשייה הזאת, מצאתי את עצמי נעצר רגע לנשום, לופת בשתי ידיי את כיור הרחצה בחדר האמבטייה, מול המראה הגדולה, שמולה אני מתגלח מדי בוקר.

ופתאום הבטתי בעצמי.

נראיתי לי מותש ומוטרד ועייף.

המשכתי להחזיק בכיור. כדי שלא אפול תחתיו חסר כוחות. ישנתי בקושי חמישים דקות בצהריים.

ואז המשכתי להתבונן, ופתחתי את פי.

אילן, אמרתי לעצמי, עשית את זה.

אתה עייף, אבל עשית את זה.

השגת את הדבר שהכי רצית בו, את הדבר שהכי עושה אותך מאושר.

עקרת מתוכך את הכאב, את היאוש.

שיחקת אותה.

אז תשמח.

תביט בעצמך ותשמח. מגיע לך.

ואז קמטי הטירדה על מצחי, על פניי, התרככו, ובקצות שפתיי יצאו קמטי חיוך, וגם עיניי חייכו אל עצמן, והברק הושב להן.

ואני עמדתי מול המראה בחדר האמבטייה שלי, הבטתי בעצמי, והייתי מאושר.

ואז נזכרתי, שזה בדיוק מה שלימדתי הבוקר בסדנת הכתיבה שלי. איך הדמות עומדת מול בבואתה, ומבטאת את יחסה לעצמה דרך התייחסותה לבבואה הנשקפת אליה.

היו לי פעמים כאלה בעבר. זמנים שהבטתי בבבואתי במראה. אבל בדרך כלל זה היה מתוך תיעוב עצמי או מתוך עירפול חושים מכוון, רצון להיכנס לחוויה מדיטטיבית או למצב של תיקשור דרך ערפול הדרגתי של בבואתי במראה, והתבוננות 'מאחריה.'

אף פעם לא קרה לי מה שאירע לי הערב, לפחות לפי מיטב זכרוני.

שנעמדתי מול המראה במקרה, כמבלי משים, בלי התכוונות מוקדמת, התחלתי לדבר לעצמי, והייתי מאושר.

הומואים, לכו לעשות ילדים.

*

פעם האקס פסיכולוג שלי אמר לי, שאחת התבניות הרגשיות הבסיסיות והחזקות ביחסים בכלל, וביחסים חד-מיניים בפרט, היא תבנית המראה. בן/בת הזוג משקפים לכם את עצמכם, מקרינים לכם את בבואתכם. אבל לעתים זה הופך לחוויית החיפוש אחר מי שהוא כמוני, ה'כפיל' שלי. וזה כבר עלול להפוך לבעייה.

כי אין אף אדם בעולם שיכול, שמסוגל או שראוי שיהיה כפיל שלכם. מפני שמשמעות הדבר היא, שאינכם מתייחסים אליו, אינכם רואים אותו כלל, אלא את השתקפותכם בו.

ועל בסיס כזה, של יחסי מראה, או כפיל, אי אפשר לבנות יחסים.

בחור חכם, האקס פסיכולוג שלי.

כיום אין לי בן זוג. אבל אני מניח שבן הזוג הבא שלי יהיה שונה ממני לגמרי.