מעברים ובכיות.

     מי שעבר בשעה האחרונה ליד ביתנו יכול היה לשמוע ילד בבכי קורע לב. זה היה דניאל. "אילנה," הוא בכה, "לא רציתי לעזוב אותך. אני רוצה לחזור אליך," וכך שוב ושוב, במשך כמעט שעה, בעודי יושב אתו חבוק בזרועותיי על הפוף, מיכאל מביט בנו ושותק.

     "דניאל, אנחנו נבקר את אילנה בשבת, כבר דיברתי איתה על זה והיא שמחה מאוד," ניסיתי להרגיע אותו, "והיא וענת ואלה גם יבואו לבקר אותנו."

     "אילנה! לא רציתי לעזוב אותך!" הוא המשיך.

     "דניאל, אני מבין שקשה לך. גם למיכאל ולי קשה. אני הייתי רגיל למכון הכושר שלי, לבית הקפה, למיטשל שבא אלינו מדי שבוע," ניסיתי להשתתף בכאבו, "וכול זה מאוד חסר לי. אבל פה יש לנו דברים חדשים אחרים. בית גדול, חברים חדשים."

     "אני רוצה לחזור לבית הישן שלנו ולאילנה. אני אקח את האקווריום ואברח לשם," בכה.

    וכך זה נמשך ונמשך, וקרע את לבי. בעיני רוחי כבר ראיתי את עצמי אורז מחדש את מיטלטלינו, מוותר על החלום הגלילי שלי וחוזר לתל אביב. אבל אז נזכרתי בשני דברים. ראשית, שלפני שהחל לבכות דניאל אמר שהוא רוצה לבכות, ורק אז החל זועק, "אילנה, אילנה," מתדלק באופן ברור את בכיו, מבטא ומפיג אגב כך את כאבו.

    ואז נזכרתי בעוד דבר. שגם אני ישנו כאן. אמנם, עשיתי את המעבר הזה קודם כול כדי להיטיב עם מיכאל ועם דניאל, וכרגע קשה להם מאוד. קשה להם המעבר, קשה להם הפרידה מאילנה ומן הבית הישן, קשה להם העובדה שקבעתי בעבורם דבר כה גורלי. אבל יותר מאדם אחד אמר לי, שילדים מסתגלים, גם אם מאוד קשה להם במעברים, גם אם הם בוכים את ליבם. וחוץ מזה גם אני ישנו בסיפור הזה. ואני רוצה לחיות את חיי בקיבוץ תובל, במקום הקטן והאינטימי הזה, עם רוח סוחפת ויבשה, שקשה להתקדם בה אפילו מן הבית שלנו את מאת המטרים עד לפינת המיחזור.

     מיד שיניתי טקטיקה.

     "דניאל, תפסיק את הבכי הזה מיד," אמרתי באסרטיביות, "אחרת אצא מהמיטה שלך!"

    הבכי פסק מיד. אפילו בלי נשימות קשות. הוא פשוט התכרבל בחיקי מתחת לשמיכת הפוך, רגוע לגמרי. כבמטה קסם ממש.

     אני לא משלה את עצמי שקל להם. אבל אני משתדל להיות קשוב לתמונה כולה. לדניאל יש מדי פעם צורך לבכות, ואז הוא בוחר טריגר שיעורר את בכיו ויגביר אותו, עד להזדככות, עד לרגיעה. זה מנגנון מוכר לי אצלו, ועלי לקבל את זה בפרופורציות.

     גם למיכאל היה קשה מאוד היום. אחרי בוקר הרמוני, רגוע, עם המון חיבוקים, בו ישבנו שלושתנו מחובקים זמן ארוך ואכלנו ארוחת בוקר מול הטלביזיה החינוכית, הוא נתקף בזעם בבית, בזמן שהמתנו לשעה עשר, בה הוזמנו לגן; בהתקף של חריזת דברים מגונים בגן – מצחיק את עצמו ואת הילדים, אבל לא את הגננת ואותי – ומפגין אגב כך יכולת חריזה מרשימה:); ואחר הצהריים שוב השתולל, גירה את אחיו ממש בכוח שירביץ לו, ואז התנפל גם עלי. וגם אותו החזקתי פעמיים היום בידיים, בהולדינג.

     בבוקר הוא ביקש זאת בעצמו, בחוכמתו. הוא השתולל בבכי, וכששאלתי אותו מה הוא רוצה אמר לי "שתרגיע אותי." ואני אספתי אלי את הילד החכם הזה, מצמיד את כל גפיו אלי, עד שנרגע.

    אחרי כן גם עלה בעצמו למעלה, התבודד בפינת היצירה המרווחת והחדשה שלהם, והרגיע את עצמו בגזירה.

   ואני חשבתי לעצמי עד כמה הילד הזה חכם, ויודע לנהל את עצמו. כמוני, בילדותי, הוא לא זקוק להרבה חברים, אלא לזמן פרטי, עם עצמו. והוא יודע איך להרגיע את עצמו, וכשאינו יכול יודע לבקש עזרה. בדיוק כמוני בילדותי.

    בערב, כשדניאל בכה את ליבו, לא ויתרתי על שעת הסיפור. להפך. הזמנתי אותו לשמש כמשענת לספר. כלומר, לשכב בחיקי, כך שהספר יישען על ברכיו, וקראתי להם, בהמחזה קולית, את הסיפור על ענת ואבא שלה, הצייר המבולבל, המצייר הכול הפוך, עיבוד עברית משל לאה גולדברג לסיפור של קוסובסקי.

   שניהם נרדמו. מחר בבוקר נתחיל את הגן בתשע, אחרי שהסברתי לגננת שאי אפשר לעכב אותם בבית עד עשר, שזה קשה להם מדי, הציפייה והדריכות האלה, ומוביל אותם להשתוללות. זה יהיה גם בוקר ראשון בו אשאיר אותם לבדם בגן, וכמובן אשאר בבית, למקרה הצורך.

    אני מאוד מקווה שהכול ילך למישרין, שהילדים ירגעו. כי, כמו שאמרתי לנועה חברתי, שהתקשרה אלי הערב לראות מה נשמע, אני את ביתי ואת מקומי כבר מצאתי, ואלה הבית המסוים הזה, בקיבוץ תובל. כול השאר זה עניניים טכניים. אבל הוודאות שלי ברורה.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.