מחאת ההמון מתעוררת מחרדה ומבוססת על זעם. היא מכנסת יחד בריות, שכול אחת מְלבּה את זעמה כלפיה שלטון כמו כּור פנימי מְכלֶה. כאשר הזעם הזה מתאחד הוא עלול ליצור אש שורפת, מכלה-כול, שלא תנוח ולא תשקוט עד שתערער יסודות עולם. אבל הבריות שחוללו את המחאה הזאת ואת המהפכה שבאה בעקבותיה מוכרחות אחרי כן להשקיט את זעמן, להתמירו, להפכו לדחף יוצר. שאם לא כן יכלו את עצמן ואת קהילתן.
הזעם יכול להפוך לכלי לבניין, למכשיר של חקר, לדחף המחולל מתוכו מחויבות להגשמת רעיון או לתיקון החברה, ועלול להפוך גם להפך מזה. לאלימות, לכוח מחריב ומכלה. החוכמה היא לדעת לזהותו, ואז גם לתקן בעזרתו את פני המציאות מבלי להחריבה בתוך כך.
ישנם אנשים שאינם יודעים להרפות מזעמם. הם נאחזים בו מפני שהוא מקנה להם את תחושת נבדלותם, את גבולותיהם. הכעס מגדיר אותם, מאפשר להם את קיומם בנפרד, אך בו-בזמן גם מתיש ומכלה אותם. זאת, לא רק משום הכוחות הנפשיים האדירים שהוא מכלה בבערתו בתוך האישיות, אלא משום שהוא מנתק אותם משפעת החיים וזרימתם, מן ההוויה האמתית של העולם, שהכול בו אחד, כול דבר יוצא ממשנהו וחובר למשנהו, נולד במשנהו ומתכלה במשנהו, ויוצא ממנו מחדש.
במיטבו הזעם בא לעזור לאדם להגדיר את עצמו למול זולתו. במֵרעו הוא מנתק בני אדם אלה מאלה. הוא מפריד בין הבריות, מציבן זו נגד זו ומשמר אותן בעמדה של תוקפנות האחת כלפי רעותה.
ישנם עוד רגשות כאלה. הקנאה, למשל, מקורה בהשוואה שאתה יוצר בינך לבין זולתך, באיווי המתעורר בלבך להגיע למדרגת זולתך ובאי-היכולת או בפחד לעשות כן. במיטבה, הקנאה יכולה לדחוף אותך ללימוד, לשיפור עצמך ולהגשמה עצמית מלאה ואף למעלה ממנה. במֵרעה היא מצמצמת אותך בתוך עצמך, מכלה את כוחות הלימוד והיצירה שלך ומותירה אותך מובס ומלא כניעה.
הזעם הוא קצר מועד. מעטים יכולים לפרנסו בהתמדה. לכן, גם מחאת ההמון ראוי לה שתישען על רגש גבוה ממנו, עדין יותר בתדריו, שהתחוללותו אינה מחריבה או תוחמת דבר, אלא מרחיבה כול העת את גבולות היחיד, מביאה להתפשטותו מתוך צמצום הזעם, היראה והפחד, אל מעבר לגבולותיו, כדי לרתום את כוחותיו היוצרים למען בנייתה של חברה טובה יותר. כאלה הם כוחן של החמלה, של האהבה ושל התקווה.
החמלה יסודה בהזדהות עם החלש ממך, או עם האדם המתענה תחת תנאי חייו. אתה מזגהה עם הזולת בשעה שאתה מזהה בו את עצמך, ברגעי חיים דומים, מבין את חוסר האונים ואת אי הוודאות שהוא שרוי בהם, את תחושת ההילכדות, הנובעת הרבה פעמים מתוך אי ראייה נכונה של המציאות ופיענוחה דרך סבל זמני, הנדמה כנצח.
החמלה היא רגש עמוק, הנובע מעומק לבו של האדם, וכמו האהבה הוא מתפשט ומפשיט אותו מגבולות גשמיותו ושופע ממנו אל הזולת.
אך בחמלה יש גם משום אדנות והתנשאות, בעוד שהאהבה היא רגש שאינו תלוי בדבר. אדם מסוים מעורר בלבך אהבה כלפיו אם משום תחושת הדומות ביניכם ואם משום שונותכם איש מרעהו. הוא מחולל בך אהבה כלפיו בשל מי שהוא, מה שהוא ואיך שהוא נראה, בלי תלות בדבר שיפעל למענך או למען אחר. היא בהחלט מתעצמת בשעה שפעולותיו מופנות כלפיך ונועדות לעורר בך אהבה כלפיו.
התקווה היא הרגש הגובר על כול אלה ומגבירם. זוהי השאיפה קדימה, הכרוכה בהתרחבות הנפש, בהתפשטותה, מתוך ראיית פני העתיד, אמונה בטובו וביטחון ביכולתך לעצב אותו במו-ידיך.
לכן, בד-בבד עם התגברות המחאה, מוכרחה שתהיה בלבנו תקווה לעתיד טוב יותר. כזה שנוכל לעצב אותו במו-ידינו, ולשם כך עלינו להצמיח מתוכנו כעת הנהגה.
אנו נוטים לצפות ממנהיגים או לייחס להם תכונות שהן למעלה מתכונותיו של בן אנוש. איננו רוצים לחזות בפגיעוּתם, מפני שהיא מזכירה לנו את פגיעותנו, ומותירה אותנו חדלי אונים. אם כזה הוא המנהיג, מה יהא עלינו, כיצד נוכל אנו לעמוד מול פגעי החיים. בו-בזמן אנו מצפים ממנהיגינו, שיהיו קשובים ואמפטיים לצורכי הזולת, ולא ישכחו ולו לרגע אחד בזכות מי הגיעו לעמדת הנהגה. בזכותנו, בזכות פגיעותנו, שהענקנו אותה להם כדי לחסות בצִלם ובכוחם, כדי שלא ישתמשו בה לרעה, וכדי שיצילו אותנו מידי עצמנו ומפני המוות, האורב לכולנו בקץ החיים.
מנהיגות בשר ודם, קהילה בשר ודם, אלה הם הדברים היחידים שאנו רשאים לקוות להם. בשר ודם, על כול חולשות אנוש, אך גם מתוך התכוונות וחתירה מתמדת לגבור עליהן, לא כדי לנצחן, להדחיקן או להעלימן כביכול מעין-רואי, אלא כדי להתבונן בהן, ללמדן ולרסנן.
מנהיגות אמתית אינה נמדדת, אפוא, ביכולתו של מנהיג להעמיד את עצמו כחף מפגיעה, כחסין מפני המוות ומפני הקלון, אלא בהפך מזה. ביכולת לסלוח לעצמך ולזולתך על פגיעותכם, על נִקלותכם, ובהתכוונות עמוקה לשיפור עצמך וזולתך ולהטבת תנאי חייכם.
התובנה הזאת, שכול מה שאנו יכולים לקוות ולהתיר לעצמנו היא מנהיגות בשר ודם, הצומחת בתוך קהילת בשר ודם ומכוננת אותה, היא היסוד העמוק ביותר הקיים בתשתית המעשה הפוליטי. המעשה הפוליטי נובע מתוך ההכרה בקוצר-ידו של האדם, בטבעו הנפסד והנעלה בעת ובעונה אחת.
כינון משטר דמוקרטי, בניית מדינה וגיבוש לאום, כולם מעשים שנועדו לאפשר לבני האדם חיים בצוותא, במידה רבה ככול שניתן של ביטחון אישי ושל שלווה. מתוך כך נגזרים ערכים של שוויון, סובלנות, ערבות הדדית ואחריות לזולת. מתוך כך גם נשללים אופני פעולה כמו זריעת פירוד, הסתה ושימוש בכפייה ובאלימות כלפי זולתך.
בהיותנו קהילת אדם, המבקשת לה ולפרטיה חיים של שלווה ושל שקט, שומה עלינו למצוא את הדרך להיות יחד, בכפיפה אחת, בכמה שפחות היזק ליחיד ובכמה שיותר אשרור ומימוש זכויותיו הטבעיות כאדם.
