הקברנות הייתה מאז ומתמיד מקצוע. הוא עובר מדור לדור ומתנהל על פי פרוטוקול. למקצוע הזה נלווים מקצועות נוספים – תופרי התכריכים, המקוננות, מוכרי הפרחים בבתי העלמין ועוד. מקצת מזה תיארתי בספרי, 'כשהמתים חזרו,' שבו בראתי עיר מתים דמיונית בגליל, מסביב לקברה של בת משה, שלא הייתה ולא נבראה.
נזכרת בחדוות החיים בעיר המתים שלי כאשר קראתי היום את מאמרה של עו"ד מוריה שלומות ב-YNET, "נשארנו עם מחאת בלפור. יש להט אבל אין חזון." במאמרה קבעה מוריה, שהייתה פעם מנכ"לית 'שלום עכשיו,' כי "אלה שנושאים ביד אחת דגל שחור וביד השנייה צוללת ורדרדה מתנפחת בחרו אמנם ברלוונטיות, אבל ויתרו לגמרי על אידיאולוגיה רחבה. עם כל הכבוד הראוי למחאת בלפור על שלל צורותיה, דבר אחד אין בה: חזון. מה שנשאר ממחנה גדול ואיתן זו קבוצה בעלת רצון עמוק להעיף את השליט. השמאל נותר מחד עם אנשים שיש להם להט רלוונטי אבל אין להם חזון, ומאידך עם אנשים שיש להם חזון, אבל הוא לא רלוונטי."
מאמרה, המצטרף לעוד שורה ארוכה של מאמרים ופוסטים, תגובות ואנחות צער, קינים והי, העולים חדשות לבקרים בכלי התקשורת הממוסדים וגם ברשתות החברתיות, מניח מראש, ובעצם קובע, כי השמאל ויתר על אידיאולוגיה, מרוסק, נטול חזון, חסר עוז ועזוז ונטול הנהגה.
הצרה עם המאמרים והפוסטים, התגובות והנהי האלה, שהם פרי עטם של א/נשים שמינו עצמם לקברני השמאל. אינני מטיל, חלילה, דופי בפעילותה של מוריה שלומות ושל רבים/ות אחרים במחנה השמאל. אני רחוק מכך, ומעריך אותה. אבל היציאה הפומבית קלת-העט, שרווחה במחנה שלנו, לציון הריסוק וחוסר ההנהגה וחוסר החזון של שמאל היו עד כה בגדר נבואה המגשימה את עצמה. והנבואה הזאת צברה כול כך הרבה כוח, עד שהפכה לדעה קדומה, למסך עשן החוסם את עיני הקברנים של השמאל הישראלי מלראות, כי המחאה מחוללת בו שינויים עזים ומרחיקי-לכת.
בהיותי איש מרכז-שמאל ותיק, הפעיל במחאה ומעורב בקבוצות הווטסאפ השונות שלה, וגם בהקמת האלטרנטיבה הפוליטית החדשה, ברצוני לפנות אל כול קברני וקברניות המחנה, ולהודיע להםן שהקינות והנאקות על מות השמאל היו מוקדמות מדי. השילוב המיוחד בין צעירים/ות לוותיקים/ות ברחובות ובגשרי ובכיכרות המחאה משקף חזון בעצם הלהט שבו. הלהט המדריך א/נשים בכול הגילאים להשתתף בשצף קצף בקבוצות הווטסאפ של המחאה, ובעיקר לצאת אל בלפור, אל הרחובות, אל הכיכרות ואל הגשרים, גברים, נשים וטף, כול אחד/ת עם השלט ו/או התלבושת היצירתיים שהכינו בבית, בקריאה לפיטוריו של ראש הממשלה, הנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים; היציאה העיקשת, המתמדת והנחושה למאבק על דמותה של ישראל ועל ערכיה – שוויון, חירות, צדק וערבות הדדית – מדגימה את החזון בעצם הצעידה ובזכות הצעקה והשירה.
האמירה 'אנחנו האנשים להם חיכינו,' משמעה נטילת אחריות אישית ציבורית ופוליטית על עתיד המדינה ותיקונה. השירה 'נפלת על הדור הלא נכון' אומרת בבירור, שהדור הזה לא יישבר, לא יישחד ולא יישחת, גם לא ירפה עד שיגיע למטרתו. והיא הרבה יותר רחבה ועמוקה מהפלתו של נתניהו מכיסאו. מדובר על לא פחות משינוי פרדיגמות החשיבה הפוליטית ומבנה המוסדות הפוליטיים בישראל. רוח המחאה ברורה – לא מנהיג, אלא הנהגה; לא מנהיג, אלא מנהיגה; לא משטר סמכותני אלא דמוקרטיה שיתופית; לא חסוי אלא שקוף. לא הצנחת מנהיג ומצע על הריבון, אלא הצמחת הנהגה ומצע מתוך הריבון ובכוחו, מתוך שוויון ובשקיפות מלאה.
החזון של דמוקרטיה שיתופית, שקופה ושוויונית הוא זה הניבט אליכםן ממסכי הסמרטפונים, המחשבים והטלוויזיות, בשידוריהם של אורלי בר-לב, לוסי אהריש, אייבי בנימין ואחרים/ות טובים/ות. והחזון הזה, הדמוקרטי, גם רוקם כעת עור וגידים במתכונת מעשה פוליטי חדש ומופלא, שבקרוב גם תשמעו על אודותיו.
צאו מהפרדיגמות הישנות שלכםן ואז גם חדלו מן הקינה. אנחנו לא מחפשים מנהיג או גנרל, אלא מצמיחים הנהגה. אנחנו לא כופים מצע אלא מצמיחים מצע. אנחנו לא מתעסקים בשאלות האתמול אלא בבעיות ההווה ובתקוות לעתיד. ובעתיד דמוקרטי, כזה המבוסס על שוויון, צדק, חירות וערבות הדדית, ממילא גם יתבהרו וייפתרו שאלות שהשמאל עסק בהן במשך שנים רבות כול כך, כמו הכיבוש של עם אחר וזכותם של שני העמים לחיות על אדמתם בשלום ובביטחון, בשוויון ובערבות הדדית.
מי שרוצה להצטרף למעשה החדשה, מוזמן/ת ליצור אתי קשר. מי שלא, אנא, לפחות עצרו את הקינים והנהי. אנחנו רוקמים מעשה חדש, מלאי עזוז ותקווה. לא נעים לעשות את זה כששומעים באוזן את מקהלת הקברנים והקברניות של השמאל, התופרים בגדי אבלות ותכריכים וחופרים את קבר השמאל, בעוד שהוא נושם וחי ותוסס ומלא עזוז ושמחה.
