להיות בבידוד, ערב סגר, עם תאומים בני קרוב לתשע בבית, בשעה שאחיי ואחיותיי צרים וצרות על בלפור, ואו, זה תסכול אמיתי. ישבתי מול השידור של אורלי בר-לב, כול גופי דרוך ומתוח, מול הגיבורים והגיבורות שהפתיעו את המשטרה היום, והתייצבו עם לפידים מול המסך השחור המתועב, שמאחוריו מתחבאת המשפחה הקיסרית.
אבל המשפחה הקיסרית, שכותלי ארמונה-מבצרה הולכים ונופלים, הייתה הצרה הקטנה שלי היום. הצרה הגדולה יותר הייתה עובדת היותנו זה היום השלישי בבידוד. אמנם, הבוקר קיבלתי תוצאות שליליות לבדיקות הקורונה של הילדים, אך על פי החוק עליהם להישאר בבידוד, לעבור בדיקה שנייה ביום שני בערב, ורק אז, אם התוצאות תהיינה שליליות, אוכל להגיש למשרד הבריאות בקשת קיצור בידוד. זה לא ייגמר לפני יום רביעי בבוקר.
והילדים משתגעים. המסכים משגעים אותם, לטרמפולינה לא רצו לצאת, וכדי שלא ישתגעו איש על רעהו, מה שקרה ממילא כמה פעמים היום, הזזתי את כול הריהוט בבית, וסידרתי להם מסלול פעלולים על רמפה, שיוכלו לרכוב בו על אופניהם. "אם סבא היה רואה אותך הוא היה הורג אותך," צחקו. ואני השבתי להם, שהוא לא היה הורג אותי, אבל זה בטוח לא היה מוצא חן בעיניו.
כול משך היום, למן הבוקר, שבתי והצעתי להם פעילויות. לשבת יחד על שיעורי שפה וחשבון, לנגן, לבשל יחד, לצאת לעבוד בחצר. אבל הם העדיפו להישאר בבית עם המסכים, ובכול פעם שהשתגעו מזה, הצעתי להם הצעה יוצאת דופן אחרת. אחת מהן הייתה לעלות יחד אל הגג. עלינו לשם, מיכאל בא עם קורקינט הפעלולים שלו, ועשה שם כמה סיבובים. אבל בחוץ נשבה רוח מזרחית כל כך חזקה, עד שוויתרנו ונכנסנו פנימה, אל הבית המחומם במערכת התת-רצפתית.
רק בשעה תשע, אחרי החדשות, הם נשברו ואמרו שממש משעמם להם, ושהם לא יכולים יותר עם הבידוד, ואז הצלחתי לשכנע אותם לשבת אתי לעשות שיעורי בית בחשבון. הם לומדים כעת את הקשר בין חיבור וכפל, ולמרבה הזוועה גם משוואות. תוך כדי עבודה בחוברות לימדתי אותם תרגילי המרה בחיסור, בחיבור ובחילוק, אך כשהגענו לתרגילים הקשורים במשוואות מצאתי את עצמי בוהה בחוברות ולא מבין מה הן רוצות ממני. איזה תרגיל מתאים לאיזו תבנית, המבוססת על גורמים ומכפלות. אל אלוהים. בקושי הצלחתי ללמוד בתיכון משוואה עם נעלם אחד, וכעת אני לא מסוגל להבין את הלוגיקה של התרגילים בכיתה ג'.
זה עוד כלום. ישנם גם תרגילים שבהם מצוייר מין פאנל של פסים צבעוניים דקים בצבעים שונים, והילד, וההורה המורה, אמורים לתרגם אותם לתרגיל. זה משהו שאני בכלל לא מסוגל להבין או לעשות מבחינה קוגניטיבית. ועכשיו הרגשתי מול החוברות של כיתה ג' בדיוק כמו שהרגשתי בתיכון מול תרגילי המתמטיקה. שאין לי מושג מה רוצים ממני, שאני לא מבין בכלל את הקשר הלוגי בין התרגילים והספרות והציורים המשונים הללו, ושזה מעלה בי חמת זעם מרוב חוסר אונים.
נו טוב, אז כתבתי למורה, הסברתי לה את הקושי וביקשתי את עזרתה. אמנם, אנחנו בבידוד, בואכה סגר, ובלית ברירה עלי לשבת שעות מדי יום עם בניי, וללמדם בסיוע מרחוק של המורה. אבל רצוני הטוב ומסירותי כהורה לא יכולות לתקן את הקשיים הקוגנטיביים של תלמיד התיכון שהייתי פעם, יושב ובוהה מבועת מול משוואות עם נעלם אחד. שלא לדבר על שניים, ולא יודע מה לעשות מרוב יאוש.
מחר יום חדש. אתגרים חדשים, יאוש בידוד חדש, תרגילים חדשים בחוברת. נראה לי שמחר אקדיש את היום לעבוד איתם בתחום הבנת הנקרא ושיעורי שפה. מטבע הדברים, בזה אני מרגיש הרבה יותר בטוח.
תודה לאל שעברנו מדירת דמי המפתח שהייתה לי בנווה צדק, לבית הגדול ולחצר שאנחנו גרים בו כעת, בתובל. אם הייתי צריך להעביר ולו יום אחד של בידוד עם הבנים בדירה ההיא בנווה צדק, אין ספק שהייתי יורד מהפסים סופית.
לפעמים איזה דחף, שכנוע פנימי עמוק ואינטואיציה מובילים אותי לשינויים דרמטיים. ואני נענה להם. כיף לדעת שהם מובילים אותי נכון. כך היה עם ההחלטה על הבאת בניי לעולם, כך גם עם המעבר מן העיר לגליל. כך כנראה יהיה גם עם השינוי הבא – היציאה מחדר העבודה השקט שלי אל הכנסת. כבר הודעתי באופן שקט על הצגת מועמדותי בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, ובקרוב גם אודיע על כך בריש גלי.
שיהיה לכולנו שבוע טוב, רגוע ובריא ככול האפשר. אמן.
