השילוב בין מגיפת הקורונה ומגיפת הדיקטטורה בישראל חשף את נקודות החוסן ואת נקודות החולשה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. את המשבר החוקתי, הפוליטי, החברתי והכלכלי כאן, ויותר מכול – את שני הצירים המרכזיים שהחברה הישראלית מתנודדת עליהם כיום. הציר האחד הוא בין דמוקרטיה לבין דיקטטורה. הציר השני הוא בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, מדינת כול אזרחיה. בכול הנוגע לתנודה בין דמוקרטיה לבין דיקטטורה, הדברים ברורים. אנחנו מצויים עמוק בתוך הידרדרות משלטון דמוקרטי לשלטון יחיד סמכותני, דיקטטורי. הנאשם מבלפור תקף את מוסדות הדמוקרטיה, ביטל את החציצה בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, באמצעות חוק חירום הקורונה, עצר מינויים בכירים בשירות הציבורי ותקף את הפקידות הבכירה בממשלה שהוא עצמו עומד בראשה, ריכז בידיו סמכויות טיפול במגיפה, שהיו אמורות להיות בידי רשויות החירום של ישראל, ועל ידי כך קלע את ישראל למשבר חסר תקדים, בכול קנה מידה. לכן, המחאה נגדו והמלחמה המשפטית והפוליטית בו חייבת להיות נחרצת. לאדם הזה אין מקום בשלטון ובציבוריות הישראלית.
המורכבות ביחסים בין היות ישראל מדינה יהודית לבין היותה, או שאיפתה להיות מדינה דמוקרטית, היא עמוקה יותר. היא נעוצה בתולדות העם היהודי ובצמיחת הציונות כתנועה לאומית בשלהי המאה התשע עשרה. העם היהודי הוגלה מעל אדמתו פעמיים, בגלות הראשונה ובגלות השנייה. בניו ובנותיו הופצו לכול קצווי תבל, ובשום מקום לא התקבלו בברכה. במשך אלפיים שנות גלות הופלו מבחינה דתית, לאומית וכלכלית, נרדפו ועונו, נאנסו ונרצחו, נשחטו ובותרו לגזרים, וסומנו כשטן וכ'אחר', כזר המודר, בכול ארץ וחברה שהגיעו אליה.
לרדיפה הזאת היו כמה 'שיאים', ובהם גירוש ספרד, פרעות ת"ח ות"ט והשואה.
בזמן גלות ישראל מאדמתו, התיישבו כאן שבטים נודדים, שהתגבשו לאומה. יכולים להיות חילוקי דעות בנוגע לזמן התהוותו של העם הפלסטיני. אך לא יכולים להיות חילוקי דעות באשר לעצם קיומו של עם פלסטיני, או לזכותו להתקיים בשלום ובבטחה.
רצה הגורל, ואכן בגורל מדובר, בגורל היסטורי מתעתע, שהתגבשותה של הציונות כתנועה לאומית, וקבלת המנדט להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל אחרי השואה, התנגשה בתהליכי התרקמותה של התנועה הלאומית הפלסטינית, ובעצם ישיבת הפלסטינים בשטחי ארץ ישראל. מגילת העצמאות הכירה במורכבות הזאת, ולכן קראה לכינונה של מדינה יהודית דמוקרטית, ובו-בזמן גם מדינת כול אזרחיה, שתנהיג שוויון בין כול אזרחיה. ככתוב: "מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת."
למרבה הצער, יום למחרת הכרזת העצמאות של ישראל פרצה כאן מלחמה בין שני העמים. בעבור העם היהודי הרי זו מלחמת העצמאות של ישראל. בעבור העם הפלסטיני זו הנכבה. המדינה בדרך, שהושיטה יד לשלום לתושבי הארץ הפלסטינים, לא נענתה בהושטת יד לשלום אלא למלחמה. כך יצא, שרבים מן הפלסטינים ברחו מכאן, והותירו אחריהם את בתיהם ושדותיהם ורכושם, מתוך אמונה ברורה שישובו אל בתיהם עם שוך הקרבות. אבל אז מצאו את עצמם פליטים, ואת המדינה מיישבת עולים חדשים וניצולי שואה בבתיהם הנטושים.
המתח בין היהודים לפלסטינים בישראל התחיל שם. במלחמת העצמאות העברית, היא הנכבה הפלסטינית. בהתגוששות של שני עמים על אותה חלקת אדמה, של שני נראטיבים היסטוריים מתחרים ומתנגשים. זה החריף עם כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים. גם המלחמה הזאת נכפתה עלינו. אבל נצחוננו בה היה הרה אסון. הוא הפך אותנו ממדינה שוחרת שלום למדינה כובשת, החיה על חרבה ומחריבה את ערכיה ואת בניה ובנותיה כדי לשרוד.
ככול שחלפו השנים מאז הקמת המדינה ועד הנה, הפכו שני העמים, העם היהודי והעם הפלסטיני, זה לצילו של זולתו. העם היהודי הפך לנוגש, למוחק זהות, לגליית רצחני בעיניי הפלסטינים, והפלסטינים הפכו בעינינו לאוייבים צמאי דם, שכול מה שהם רוצים זה לזרוק אותנו לים. שני העמים לא השכילו עד כה לגבור כול עם על איבתו את העם האחר, על חרדותיו מפני העם האחר, על הטראומות שכול עם גרם למשנהו. זו הסיבה שעד כה לא צלחה שום הידברות בין העמים לכונן בינינו ברית של שלום.
בתוך המורכבות הזאת, מדינת ישראל חייבת ליסוג מיהודה ושומרון ולחדול מן הכיבוש, מפני שהוא מנוגד הן לערכי הדמוקרטיה והן לערכי היהדות. היהדות במקורה היא דת שלום שלום, של שוויון ושל חסד כלפי הגר, האלמנה והיתום. היא נהפכה לכלי בידיהם של פשיסטים מן הימין ושל חרדים המתנגדים לעצם קיומה של ישראל, שכרתו יחד ברית פוליטית כדי לשמר את מוקדי הכוח שלהם, תוך כדי החרבת מדינת ישראל והחברה הישראלית מתוכה.
המורכבות הזאת מחייבת עוד דבר: בד בבד עם הידברות עם הפלסטינים, הידברות ישירה לכינון הסכם שלום, לפינוי השטחים, לקיום שתי מדינות זו בצד זו, על ישראל לא רק לדגול אלא לקיים בפועל שוויון זכויות אזרחי מלא בין תושביה היהודיים לבין תושביה הערביים. שוויון זכויות, וגם שוויון חובות.
כשם שאנו דורשים שוויון חובות וזכויות בין החברה החילונית לבין החברה החרדית, גם כך בין החברה היהודית לבין החברה הערבית. הפלסטינים תושבי ישראל זכאים לכול הזכויות שכול אזרח ישראלי זכאי להן, ובהן הזכות לבחור ולהיבחר, זכות הקניין, זכות הפולחן, זכות העיסוק, זכויות הפרט וכו', ובו בזמן אמורים להיות חלק מלא מן החברה הישראלית גם בחובותיהם. בשירות לאומי, למשל, במקום שירות בצבא. ממש כך, יש לדרוש גם מן החרדים. הם יכולים להינות מחופש פולחן ואמונה, אבל חבים בחובת השירות הלאומי ו/או הצבאי ובלימודי ליבה. וכולנו יחד חבים בחובה מוסרית אחת משותפת – ערבות הדדית, איש לרעהו וקהילה לאחותה, תוך שמירה מרבית על עקרונות החירות, השוויון, השלום והצדק, שעליהן הושתתה ובשמם הוקמה מדינת ישראל.
עם הקמת המדינה נוצרה כאן 'סטטוס קוו' בין החברה החילונית לבין החברה החרדית, שהופר כבר מזמן. החברה החרדית הפכה למובלעת אוטונומית, שיש לפרק אותה מכוחה לפעול נגד המדינה וחוקיה. בו-בזמן, נוצרה כאן הפלייה מובנית, מוסדית וחוקתית, בין החברה היהודית לחברה הערבית. יש לתקנה מיד, על ידי שיתוף החברה הערבית בפוליטיקה הארצית, ותיקון עמוק ומתמיד של תנאי החיים של תושביה.
המורכבות של הגדרת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לכלול את ביטול חוק השבות. להפך, חוק השבות צריך לצאת מידי היהדות האורתודוכסית, ולהשתנות כך ששערי העלייה ארצה ייפתחו גם בפני צאצאי הגלות הראשונה והשנייה בהודו-סין, וצאצאי היהודים מגירוש ספרד, שהפכו לאנוסים ולמומרים ב'עולם החדש,' בדרום אמריקה. מדובר בכעשרה מליוני יהודים, שיהדותם לא מוכרת בידי הרבנות הראשית, ולכן המדינה אינה מתירה להם לעלות ארצה. בזה עוצרת הרבנות את התגשמותו של חזון הנביאים בדבר קיבוץ גלויות.
חוק השבות צריך להיפתח בפני כול זרמי היהדות, ולקבל בתוכו גם את צאצאי היהודים. בו-בזמן, צריך להכיר גם בזכות השיבה של הפלסטינים, לעזור להם בהקמת מדינה לצד מדינת ישראל, לכונן איתה יחסי שלום וגבולות פתוחים, לאפשר לגולים הפלסטינים להחליט האם הם רוצים לחיות במדינת ישראל או במדינת פלסטין השכנה, ובלבד שכולנו נחיה איש בצד רעהו בשלום, בחירות, בצדק, בשוויון ובערבות הדדית.
המציאות הגלובלית, הסכמי השלום עם מדינות המפרץ, והתחלפות השלטון בארה"ב, מהוות קרקע פוריה מאוד לכינון הסכם שלום עם הפלסטינים, להקמת מדינה פלסטינית, ולהסדרת היחסים בין העמים ובין המדינות. להערכתי, זו גם תהיה אחת ממשימותיה המדיניות של המפלגה הדמוקרטית, שאני מבין מייסדיה ומועמדיה לכנסת.
מורכבות לאומית וערכית אסור לה שתרודד ותפושט לכדי הצהרות קיצוניות ופשטניות בעד או נגד חוק השבות, בעד או נגד הציונות, בעד או נגד הכיבוש. ההקצנות הללו אינן מובילות לשום פתרון בר קיימא של אף בעייה, אלא לשפיכות דמים מתמדת. כוחה של הנהגה חדשה אינו בהקצנת מורכבות להצהרות פשטניות, אלא בהתמודדות עם המורכבות מתוך אמונה בטבעו של האדם, הקשבה הדדית ורצון כן לפתור קונפליקטים בדרכי הידברות, גישור ושלום. כך היה באזורי סכסוך אחרים בעולם, כך יהיה גם אצלנו.
בשביל זה צריך להיות אופטימיים. להאמין באדם. לגייס תקווה. לדבר שלום ולכונן שלום.
הצטרפו למפלגה הדמוקרטית, בחרו בהנהגה הנכונה בעיניכםן בעבורה, השתתפו בעיצוב הערכים, ההשקפות, מסמכי המדיניות ותכניות הפעולה שתתווינה את דרכנו. כך נעשה כולנו יחד לחיזוק ישראל כמדינת כל אזרחיה ולהשבת שלום על פני האדמה המסוכסכת הזאת.
תודה על התמיכה.
