קשה קשה

אני לא יודע אם מישהו, מלבד מי שעושה את זה כמוני, מבין כמה קשה לגדל לבד תאומים. ואני לא כותב זאת מתוך עננה של רחמים עצמיים, אלא ברגע של שקט, אחרי שדניאל נרדם במיטתו ומיכאל עבר ממיטתו למיטתי, נצמד אלי בשעה שעשיתי מדיטציה של דמיון מודרך, כדי לעבור טיפול רפואי במרפאת החייזרים שלי, נגד הצרבת ששבה לקנן בגרוני, ולהפיג את המתח שהייתי שרוי בו במשך היום כולו.

חופשות החגים השנה קשות במיוחד. חופשת ראש השנה כללה ארבעה ימים, וחופשת סוכות כוללת חג ראשון ובו ארבעה ימי חופש, אחריהם שלושה ימי גן בחול המועד סוכות ואז שוב ארבעה ימי חופש. אחרי ראש השנה הבנתי, שיקשה עלי לעבור עוד ארבעה ימים כאלה, ולכן סיכמתי עם יאיר ומיכל שנבלה אצלם את ערב החג ואת יום החג עצמו, וכך אקצר את השהות שלי לבדי עם ילדיי.

כשהיינו אצל יאיר ומיכל הילדים נהנו מאוד. כל המשפחה הגיעה לארוחת החג, הם השתוללו עד שעה מאוחרת, ולמחרת בבוקר השכימו קום, ויצאנו שלושתנו לטייל במושב. שיחקנו במגרש המשחקים ואחרי כן הלכנו עם העגלה לחפש חיות. די מהר מצאנו משק ובו דיר גדול של תיישים מלחכי קש, שהלהיבו את הילדים מאוד. מכיוון שהגדר החיצונית של הדיר הייתה מחושמלת, מפני גנבים, נזהרתי ונכנסתי איתם אל הדיר מכניסתו הקדמית. זה היה נחמד. הילדים האכילו את התיישים, וחיש קל אף למדו לזורר בפיהם, כפי שהתיישים עושים כשהם מעלים גרה. היו שם גם סוסים ותרנגולות. זה היה יכול להיות מושלם לולא, ברגע אחד, נגעתי בעמוד ברזל בתוך הדיר וחטפתי ממנו מכת חשמל שהעיפה אותי הצידה. מסתבר שלא רק הגדר החיצונית של הדיר הייתה מחושמלת, אלא גם גדרו הפנימית. אבל עליה לא תלו שלטי אזהרה.

הודיתי לאלוהים שהילדים לא נגעו בעמוד הזה, המחשמל, והסתלקתי משם במהירות הבזק.

את המשך היום כבר בילינו בחצר של יאיר ומיכל, בחברת הדודים. או, כמו שהילדים אומרים, "דוד יאיר ודוד מיכלי."

גיליתי, שכאשר הילדים עם יאיר ומיכל זה מאפשר לי לעבוד. ישבתי בביתם, וערכתי עשרות עמודים בספר שאני עובד עליו כעת, בוטח במיכל וביאיר שישגיחו על הילדים. זו הייתה מנוחה ברוכה. כי עבודת העריכה בעבורי, שעה שהילדים ערים, היא פריבילגיה, ובהחלט סוג של מנוחה.

הם ישנו שם טוב, טוב מאוד, בזכות תריסי ההצללה על חלון חדרה של ליה, בת דודם. בלבי הבנתי שעלי להתקין תריסי הצללה כאלה אצלנו בבית, כדי להקל עליהם את הירדמותם. הם ישנו כל כך טוב, שהייתי ממש צריך לנער אותם בארבע וחצי אחר הצהריים כדי להתעורר, להתקלח ולשים פעמינו בדרך הביתה.

אתמול בבוקר בילינו בעיר. נסענו ליפו לקנות נעליים, ואכן, ממש כפי שהבטיחה לי תמוש, תמי זילברג, חברתי, בשדרות ירושלים 55 מצאנו חנות נעליים, שרכשנו בה שני זוגות נעליים טובות ונאות ב 140 ש"ח, בעוד שבאלנבי, בחנות ליד השוק, רצו 200 ש"ח לכל זוג.

אחרי כן מיטשל חברנו נפגש איתנו בבית הקפה והיה כיף. באותה הזדמנות לימדתי את הילדים איך קוראים לעוגה הלבנה שהם כל כך אוהבים שם. "מרנג," אמרתי להם, והתגלגלתי מצחוק, יחד איתם, שעה שניסו לשווא להגות את שם העוגה הזאת.

אבל היום דניאל כבר הפתיע אותי, כשביקש "עוגה מרנג" בלי אף טעות.

הוא בכלל מפתיע אותי כעת ביכולת הדיבור שלו, מדי יום מחדש.

"אבא, אתה מותק," אמר לי דניאל במיטה אמש, כששכבתי לצידם במטרה להרדימם. "אתה עוד יותר מותק," אמרתי לו. והוא צחק והמשיך. "דודה מיכלי מותק, דוד יאיר מותק. סבא מותק. הכלב של מיכלי מותק. האזעקה מותק."

"האזעקה לא מותק!" אמרתי לו.

"האזעקה מותק, המקלט מותק," המשיך דניאל ובנה לעצמו קטלוג שלם של מותק.

ואחרי כן הם צבטו אותי בלחיים עד שביקשתי שיפסיקו, והלכו לישון.

ככל שהם גדלים רגעי הקסם איתם מתרבים, וכך גם רגעי הקושי. מצד אחד הם מדברים, מספרים אחד לשני סיפורים, שזה מדהים. מיכאל ביקש אתמול את מכשיר הטלפון שלי, נעמד בחצר ו'דיבר' עם אילנה בטלפון. היא הייתה מחוץ לבית בערב, והם די השתגעו מזה. "אילנה, אני בחצר, דניאל בחצר, אבא גם. אה אה…" וכך הלאה והלאה, שיחה מדומיינת שלמה עם אילנה.

ואחרי כן הסיט את הטלפון מאזנו ואמר לי "אני דיברתי אילנה."

היום עשה דבר דומה. אבל עם סבאל'ה.

אמש לא הייתה לנו ארוחה משפחתית, אז נשארנו בבית ובחצר, והבוקר, כבר בשמונה, יצאנו אל הספארי. המנוי הקודם שלנו נגמר שם. הוא עלה רק 200 ש"ח לכל המשפחה, מפני שהיו בני פחות משנתיים כשעשינו אותו. הפעם החידוש עלה לי 450 ש"ח, כך שהחיסכון על הנעליים התקזז במנוי השנתי החדש לספארי. אבל זה שווה כל אגורה. הילדים אוהבים את הספארי, מכירים אותו היטב, ולולא דניאל השתטח על העפר, בפינת הליטוף של התיישים והלאמות – שהיום למדו לחקות גם את הקולות שהן מוציאות שעה שהן מעלות גרה – יכולנו להישאר שם בכיף. אבל הוא נורא בכה שהוא רוצה הביתה, ולמרות התנגדותו של מיכאל, שרצה להישאר בספארי, חזרנו הביתה, אחרי שני ארטיקים לכל ילד, צמר גפן סוכר ראשון בחייהם, שליחכו ממנו קצת ואת רובו השלכתי לפח (תודה לאל), אחרי שהכתים את בגדיי.

אחר הצהריים התעוררו מאוחר. זה אפשר לי לעבוד קצת בעריכה. אחרי שקמו והתקלחו הלבשתי אותם בבגדים נקיים ויצאנו לטייל בשדרה. קופסת המטרנה האחרונה שהייתה לי בבית אזלה, ורציתי לעבור דרך הסופר פארם כדי לרכוש אחת חדשה, שיהיה לי מה לתת להם בלילה, כשישכבו לישון. אבל הסופר פארם היה עוד סגור, ולכן הצטרכתי לחזור הביתה, לחכות בו קצת, ואז שוב להעמיס אותם על העגלה וללכת לסופר פארם, שעמדנו מול דלתו כמעט חצי שעה עד שנפתח.

כך יצא, שאכלו רק בשמונה וחצי, נרדמו רק אחרי תשע, ואני, מרוב תשישות, שכחתי שקבעתי פגישה עם משה ועופר חבריי.

זה היה חופש מתיש. לטפל בילדים לבדי מבוקר עד ערב, להתמודד עם השובבות המתפרצת שלהם, וניסיונם המתמיד לבדוק את גבולות איסוריי, זה ממש לא קל. וזה קורה כעת בכל רגע נתון, על כל דבר. צעקות לא מסייעות בזה, גם לא מבט חמור היישר לעיניהם. רק סנקציות מועילות כאן, ואז הם צורחים בבכי שהם רוצים את אילנה או סבאל'ה. מה שכמובן קורע את לבי, וגורם לי לחבקם, לומר להם שאני אוהב אותם, אבל שאסור לעשות כך או כך, מפני שזה מסוכן.

אני מאוד מקווה שבחייהם הבוגרים יזכרו לי לא את רגעי הפעלת הסמכות ההורית האלה, שלעתים הם קשים לכולנו, אלא גם את רגעי החסד, שעה שאנחנו מתחבקים ומתנשקים. כרגע היום נראה כמו מין רצף של התמודדויות בידי מי הסמכות והשליטה על חייהם, והם ממש מתקשים לקבל את העובדה, שיש להם הורה, המחליט בשבילם מה ראוי ומה לא ראוי לעשות, מה נכון ומה מסוכן.

אחי אמר לי בחג, שההתמודדויות נעשות רק קשות יותר עם השנים. כך אמר לי גם מוישה, בחדר הכושר. "חכה חכה," חייך, "עד שתצטרך לנסוע לחפש אותם בלילות, בגיל ההתבגרות."

ואני הבטתי, מעת לעת, בפוסטים של חברים וחברות בפייסבוק, במקומות שטיילו בהם עם ילדיהם במהלך החג, כל מיני מערות ונקרות ונחלים, נוטים אוהל ללילה או פותחים שולחן וממנגלים, ושאלתי את עצמי, בעייפות גמורה, מניין יהיה לי הכוח גם לזה.

ובו-זמנית, אני עוד מעז להמשיך לחלום על עוד ילד או שניים, מארבעת העוברים המוקפאים שיש לי בדלהי.

אחי אמר לי, בהומור האופייני לו, להגיד להודים שישטפו אותם בגאנגס. אבל אני כבר יודע, שמחכים לי שם בן ובת, ורק תוהה איך יעמוד לי כוחי לטפל לא בשניים, אלא בארבעה ילדים, והאם זה יקרה, וכמה שנים אלוהים מתכנן לי, ואיזה צינור שפע עלי לזמן אל חיי כדי לאפשר את כול אלה. ובינתיים, המשך חג שמח ושבוע טוב.