דוגמה אישית זו לא פְראזה.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (180).

     אחד הדברים שהכי הטרידו אותי בשנה החולפת היה, שבניי אינם קוראים ספרים. פשוט לא. וזה התמיה אותי מאד. הרי מיום שנולדו אספתי בעבורם ספרייה עשירה של ספרי ילדים, מכול התקופות והזמנים, מכול ז'אנר, מאנציקלופדיות וספרי לימוד ישנים, דרך ספרי הרפתקה ואגדה ועד סדרות חדשות. והרי הם עצמם גדלים בחיק אב כותב וקורא כול ימיו. איך זה, אם כן, שאינם קוראים?

     בבית הספר שבו הם לומדים, בית ספר 'הרכס', הנהיגה טל אלפייה, המחנכת שלהם בשנה שעברה וגם, ברוך השם, בשנה הקרובה, נוהג יפה. מדי שבוע היא מחלקת לילדים 'דף שבועי' לקריאה, ובתחתיתו מקום לשלוש חתימות. בתחילת השנה היו צריכים להחתים הורה על כך שקראו את הדף שלוש פעמים. לקראת סוף השנה כבר החתימו את חבריהם. תכני הדף השתנו במהלך השנה, אך תמיד היו מרתקים והקיפו שלל תופעות תרבותיות ואנושיות, ולא עברו היקף של עמוד אחד בלבד. את הטקסטים לקחה מכתבי עת שונים לילדים, ולי הייתה הזכות לעבור עליהם ולערכם ולנקדם ניקוד חלקי בהתנדבות, לפני שהגיעו לידי הילדים.

     אך  מלבד חובת הקריאה הזאת, שהבנים עשו אתי ועם סבא וגם בינם לבין עצמם, לא התמידו בקריאה עד כה. תחת זאת בילו את שנות ילדותם המוקדמות במשחקים עם חברים, או במשחקי מחשב. אחרי הכול, גיליתי את נפלאות הסמרטפון פחות או יותר סביב זמן הולדתם. כבר בגיל שנתיים החזיקו את הסמרטפון שלי ועשו בו ניסיונות צילום ראשונים. וככול שגדלו וראו אותי לא מרפה ממנו ומגולל בו את המסך אלפי פעמים מדי יום, קורא בו חדשות והודעות, צופה בו בטלוויזיה וכך הלאה, התרגלו לזה בעצמם. הם נהיו ילדי מסכים.

     אט אט המסכים הפכו למספרי הסיפורים שלהם. אני חדלתי עם פרוץ מגפת הקורונה, ואולי אף לפני כן, לקרוא להם סיפורים וספרים לפני השינה, כאשר העברתי את הסדנאות שלי מסדנאות פיסיות לסדנאות זום בערב. הערבים הפכו לזמן עבודה. הם התרגלו לטלוויזיה ולסמרטפון כמספרי סיפורים, בהם צפו בסדרות ותיקות וחדשות, טובות כשלעצמן, כמו 'בית העץ' וכעת גם 'למה זה טוב,' סדרה חדשה על רגשות, בטלוויזיה החינוכית, שהגעתי אליה דרך המלצה של נעה לימונה ב'הארץ', והיא נהדרת, אך גם 'קופה ראשית', ועוד.

     אתמול בבוקר הייתה לי שיחה עם מנהלת החינוך של המועצה האזורית משגב, נעה צוק, במחשבות על עידוד הקריאה בקרב תלמידי האזור. לקראת השיחה הכנתי מסמך כתוב ובו העליתי המון רעיונות לעידוד הקריאה, בגילאים שונים. ואז, רגע אחרי השיחה ניגש אלי דניאל, וסיפר לי שהתחיל לקרוא בספר. בכראמל.

     שמחתי והתרגשתי מאד. אמרתי לו שיש לנו טלפתיה, כי בדיוק כרגע סיימתי שיחה ארוכה בנושא עידוד הקריאה. הוא שמח, ואז הלכנו כול אחד לעיסוקו.

     אחר הצהריים התעוררתי עם תשוקת קריאה. אמרתי לעצמי, שזה לא עסק שכול החופש הגדול הזה אני מצליח לקרוא רק כשאני בים עם הילדים, ושאני חייב לקרוא גם כשהם בבית. ואז עלה בדעתי רעיון.

     "מיכאל, דניאל," קראתי להם, "תשמעו, אני מרגיש שאני ממש חייב לקרוא. אז יש לי רעיון. בואו נכריז על שעת קריאה,  וכול אחד מאתנו יבחר ספר, ונשב אחד ליד השני בחצר, ונקרא."

     "אבל אין לי מה לקרוא," קבל מיכאל.

     "אתה יכול לבחור מן הספרים החדשים שמתחת לשולחן בסלון," אמרתי לו. שמתי שם את כול ספרי כראמל ועוד סדרת ספרים מאוירת.

     "לא בא לי," אמר, "אולי תבוא אתי למעלה ותעזור לי לבחור?"

     "יש לי רעיון. אולי תתחיל כבר לקרוא את הארי פוטר?" הצעתי לו, "תעלה למעלה ותביא את הכרך הראשון בסדרה מן הספרייה. רק אל תפחד. מדובר בפנטזיה על קוסמים. זה לא מפחיד יותר מכול סרט שאתם רואים בקולנוע."

     מיכאל הביא מספריית הילדים את 'הארי פוטר ואבן החכמים', אני נטלתי לידיי את הכרך עב-הכרס על תולדות האסלאם, התיישבנו יחד ליד השולחן בחצר וקראנו. הוא חשש לשאול אותי דברים, כדי לא להפריע לי מקריאתי. אבל אני עודדתי אותו לכך והסברתי לו מדי פעם ביטויים ומושגים שלא הכיר.

     זה היה כיף גדול.

     אחרי ארוחת הערב נכנסתי לחדרי. התכוונתי לשבת לערוך ספר של מישהו. מיכאל נכנס אחריי ושאל אם בא לי לקרוא יחד. שהוא יישב יחד אתי על כורסת הקריאה בחדרי ויקרא לי בקול. אמנם, רציתי לעבוד, אך לא יכולתי לדחותו. הסכמתי לזה. התיישבנו יחד, אני מחבק אותו, הוא קורא בקול עמודים מן הפרק הראשון של הארי פוטר ואני מתקן אותו בזהירות.

     דניאל ישב בינתיים שעות בסלון עם סרטוני אינסטגרם. ידעתי שאסור לי לכפות עליו דבר. ואכן, אחרי שעלו להתקלח, ואני התיישבתי ליד המחשב, ירדו למטה כדי לומר לי לילה טוב, ואז דניאל סיפר לי, בחיוך רחב, שהתחיל לקרוא את ספר האגדות של חברנו, תום בייקין-אוחיון, 'אגדות אמיתיות', ושאל אותי אם אני יודע איך מסמר שינה את העולם (או משהו כזה. תום, סליחה, אני פשוט כבר לא זוכר😊).

     הלכנו לישון מאושרים. שלושתנו קראנו, ונהנינו מזה. ואני זכיתי בכך שהילדים אפילו אמרו לי, שצדקתי. שקריאה זה באמת כיף גדול.

     מכול זה הבנתי דבר אחד. שדוגמה אישית זו לא פראזה. שאני יכול להיות סופר וקורא עד מחרתיים. אם הילדים לא רואים את זה מתרחש בפועל, אם את שעות הקריאה שלי אני שומר לשעות מאוחרות בלילה, לעצמי, כשהם כבר ישנים, אין להם מודל לחיקוי.

     שילדים צריכים לראות את ההורה שלהם עושה משהו מבורך כמו קריאה, כדי לחקות אותו. כך בקריאה, וכך אפילו בחיזור, בהתאהבות, בבניית זוגיות. כן. הבנתי שגם את זה עלי להשיב אל חיי, לא רק לרווחתי, לאושרי, לפרנסת הלב שלי, אלא גם בעבורם.

     שיהיה לכםן יום טוב.

     נ.ב.

     אם דבריי על הורות מעניינים אתכםן, אם אתםן מנויים על מי שעוקבים אחרינו וקוראים את הפוסטים שלי על הורות מאז נולדו בניי, אשמח אם תצטרפו למעגל התמיכה בספר הילדים החדש שלי, "הַסִּפּוּר שֶׁל מִיכָאֵל וְשֶׁל דָּנִיֵּאל", כאן. https://headstart.co.il/project/69085. נותרו רק עוד 26 ימים עד לסיום קמפיין המימון לספר, נאספו בו 67% מסכום היעד הראשוני, אך אם לא אגיע ל-100% מן הסכום הזה ולמעלה ממנו, לא אוכל להפיק את ספר הילדים היפה והרבגוני והחשוב הזה, המספר לילדים בגיל הרך וגילאי ראשית קריאה את סיפור הפונדקאות ממנו נולדו לי בניי, ומלמדם לקבל את האחר והשונה. לכן, אודה לכם מאד אם תצטרפו למעגל התמיכה בספר, ולו בהזמנת עותק או שניים ממנו, בעבורכםן, בעבור משפחתכםן או בעבור מוסד חינוכי (גן או בית ספר) בסביבתכםן הקרובה. תודה רבה.

נ.ב.2

     אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה בקרב חבריכם וחברותיכם, ברשתות החברתיות, בווטסאפ, במייל. תודה רבה.