יומן מלחמה (33).
שלשום, כשהדלקנו נר שישי של חנוכה, נשר נר אחד מן החנוכייה. זה היה בעבורי סימן מבשר רע. כתבתי על כך שיר קצר שחלקכם אולי קראתם. זמן קצר אחרי כן, כשהייתי באמצע סדנת כתיבה בזום, התחלתי לקבל ידיעות לא רשמיות על בית ממולכד שהתפוצץ על לוחמים בסג'עייה. שתקתי ולא אמרתי לאיש דבר. אבל כבר הבנתי. הנר נפל כי חיילים נפלו. ולבי נעמס בכאב.
אתמול בבוקר אחי יאיר התקשר אלי, והודיע לי שבן, בנם של שלי וכרמל, כרמל היא אחותה של מיכל, גיסתי לשעבר, רס"ן בן שלי, נפל.
בן הוא חלק מן המשפחה המורחבת שלנו. את כול החגים והשמחות המשפחתיות חגגנו יחד. ראינו אותו מאז לדתו ועד הפיכתו לגבר. וכך גם את אחיו ים ואת אחותו מיקה. לקלוט שבן איננו, שנפל, זו מכה איומה. קודם כול להוריו ואחיו ואחותו, לבת זוגו, אריאל, לסביו ולסבתותיו, ולכולנו.
בעבורי בן היה בן בן של שלי וכרמל והנכד של מינה וזאביק. בחור גבוה, חייכן, אדיב וטוב לב. הוא היה מן הבכורים באחיינים ובאחייניות האהובים של המשפחה המורחבת שלנו. רק כשישבנו היום והקשבנו להספדים, גיליתי לאיזה אדם מדהים ומפקד מופלא צמח להיות הילד הזה.
את הכאב אני יודע להוליך רק למקום אחד. לכתיבה. ואתמול, אחרי שהתפרקתי מבכי, ניגשתי אל מכונת הכתיבה וכתבתי שיר. שיר ארוך. רק כשערכתי אותו ספרתי את שורותיו, וגיליתי כי הוא מונה 26 שורות, כמניין שנותיו של בן בנופלו.
אתמול בערב היה עלי לבוא לקרוא שירים על דרך, בערב הסיום של תחרות ארצית מטעם עמותת הליקון לשירה, בספריית 'יד שטרית' בטבריה. לטבריה, לספרייה, למנהלת שלה ולאנשיה יש מקום רב בלבי. זה המקום שהתחלתי ללמד בו כתיבה יוצרת, לפני עשרים וחמש שנה. היה לי ברור, שאני חייב להגיע לערב בטבריה, הן משום המחויבות שלי לספרייה וליהודית כהן, המנהלת, והן מפני שאם יש דבר אחד שהנופלים מצווים לנו הוא את החיים.
כי אם יש משהו שהפוגרום בעוטף והמלחמה הנוראה שפרצה בעקבותיו הבהירו מעל לכול ספק הוא, שאין לנו ארץ אחרת, שהעולם שטוף אנטישמיות, ועל כן עלינו להיאחז באדמה הזאת בציפורניים, במחיר היקר לנו מכול. להיאחז בציפורניים, להיקרע מכאב, להתמודד עם השכול ועם האובדן, ולהמשיך.
באתי לספרייה, קראתי שירי דרך, וביניהם קראתי את השיר הזה.
אוי הצבי ישראל, על במותיך.
אֵין נֶחָמָה בְּהִתְפָּרְקוּת בְּבֶכִי
בְּאֶמְצַע אֲרוּחַת הַבֹּקֶר, מֵעַל
צַלַּחַת הַסָּלָט, עִם הַלֶּחֶם בַּיָּד,
בִּיְפָחוֹת בְּקוּעוֹת שֶׁל בֶּכִי,
קִנּוּחַ הָאַף וְנִגּוּב הַדְּמָעוֹת
בִּנְיָר סוֹפֵג מָשׁוּךְ מִן הַמִּטְבָּח,
לִבְכּוֹת וּלְהַסְפִּיק לִגְמֹר אֶת זֶה
לִפְנֵי שֶׁהַיְּלָדִים מִתְעוֹרְרִים, שֶׁלֹּא
יֵדְעוּ שֶׁבָּכִיתִי, וְעַל מִי אֲנִי
בּוֹכֶה. שֶׁעוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹדָע לִי
עַל נְפִילָתוֹ שֶׁל בֵּן, נִקְרַע לִבִּי
מִנְּפִילָתָם שֶׁל שְׁמוֹנַת הַלּוֹחָמִים,
וְעַכְשָׁו, שֶׁאֲנִי רוֹאֶה נִכְחִי
אוֹתוֹ, אֶת סָבוֹ וְסָבָתוֹ,
דּוֹדָתוֹ, אֶחָיו, הוֹרָיו,
מִבְּלִי שֶׁאָעֵז עֲדַיִן לְצַלְצֵל אֲלֵיהֶם,
אֵינִי יָכֹל לָשֵׂאת זֹאת עוֹד.
אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיק אֶת זֶה
בְּאִזּוּן, בְּאִפּוּק. זֶה לֹא יָכֹל
לִהְיוֹת. זֶה לֹא יָכֹל לְהִמָּשֵׁךְ.
אוֹי, הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל. עַל בָּמוֹתֶיךָ.
חָלָל וְעוֹד חָלָל וְעוֹד וָעוֹד.
מַה קָּשֶׁה עָלֵינוּ עוֹלָמְךָ, אֲדֹנַי,
מַה קָשְׁתָה עָלֵינוּ אֱמוּנָתֵנוּ בְּךָ,
וּמַה לָּנוּ כִּי בְּחַרְתָנוּ לְהֵעָקֵד
דּוֹר אַחַר דּוֹר, מִכָּל הָעַמִּים.
13.12.23
ואחריו קראתי את השיר, "הכוכב", מתוך ספר שירי הטארוט שלי:
הכוכב
כְּבָר רוֹאִים אֶת הָאוֹר
בִּקְצֵה הַחֲשֵׁכָה.
מְנַצְנֵץ כְּמוֹ פֶּרַח,
בּוֹעֵר בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה.
צָרִיךְ לְחַזֵּק אֶת הָאוֹר
שֶׁיַּדְרִיךְ אוֹתָנוּ בַּחֲשֵׁכָה.
לְהַאֲמִין בְּמַהוּתוֹ שֶׁל אוֹר
שֶׁהוּא יוֹצִיאֵנוּ מֵחֲשֵׁכָה.
תָּמִיד יֶשְׁנָהּ תִּקְוָה.
גַּם בִּשְׁבִילְךָ.
הִיא רוֹעֶדֶת כְּנֵר
מֵאִיר אֶת דַּרְכְּךָ.
עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ,
בָּרֵךְ אֶת עַצְמְךָ.
אֱמֹר הַלֵּל עַל הָעוֹלָם
מֵעֹמֶק נַפְשְׁךָ.
תָּמִיד נִגְלֶה אוֹר
מִתּוֹךְ עִמְקֵי שַׁוְעָתְךָ,
הוּא הָיָה סָפוּן שָׁם,
מַמְתִּין לִקְרִיאָתְךָ.
סוֹפוֹ שֶׁל הַפִּזְמוֹן
שֶׁיִּתְלַוֶּה אֵלָיו נִגּוּן
כְּדֵי שֶׁיֻּשַּׁר בְּפִי כָּל
וִיעוֹרֵר בָּנוּ שִׂמְחָה.
וּמִי אָז יַאֲמִין
שֶׁהַפִּזְמוֹן הַזֶּה נוֹלַד
כְּאִלּוּ נֵר נִצָּת
פִּתְאוֹם בַּחֲשֵׁכָה.
*
לא מזמן חזרתי מן הלוויה במושב קדרון. את הילדים השארתי בבית. נסעתי אליה לבדי, ושם פגשתי את אבא שלי ואת בני ובנות המשפחה.
זו הייתה לוויה קשה. אלפי בני אדם היו בה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שישבתי יחד עם המשפחה השכולה, מול הבור. אני מקווה שזו תהיה הפעם האחרונה.
תנחומיי העמוקים למשפחת נתן ולמשפחת שלי ולאריאל. תנחומיי לכול משפחה שאיבדה את יקיריה בפוגרום ובמלחמה הזאת. הלב נשבר. אין לנו ברירה אלא להישאר כאן. לשרוד, לאהוב, להיאבק.
