יומן מלחמה (35).
ככול שימי המלחמה מצטברים ונאספים זה אל זה, ועמם גם הנופלים והפצועים, אני מרגיש יותר ויותר כמי ששוחה בתוך מגמה. לו הייתי בגיל מילואים ודאי הייתי חווה את המלחמה אחרת. כך גם לו הייתי יכול להתנדב בחקלאות. מכיוון שנסיבות חיי לא מאפשרות זאת, אני נמצא בבית ומשתדל לעשות מתוכו כול מה שאני יכול למען הזולת, למען החברה הישראלית.
אבל התחושה היא של שחייה בתוך מגמה. כול דבר אורך הרבה יותר זמן ודורש הרבה יותר מאמץ מן הרגיל. התודעה לפותה במחשבה על גורל החטופים ועל הנופלים והפצועים. מה קורה לחטופים ברגע זה, האם מתעללים בהם, האם פוגעים בהם, האם הם פוגעים בעצמם מרוב ייאוש – ובכאב האיום על הנופלים, ומשפחותיהם המתרסקות, ועל הפצועים המתמודדים עם כאביהם. שלא לדבר על הנשים והילדים וההורים מיישובי העוטף, ועל המפונים הרבים, כול אחד ואחת באובדנו/ה, כול אחד בכאבו/ה. איזה משא נורא הוטל על כתפי כול אחד ואחת מהם, ומאתנו, ביום השבת הארור ההוא.
המלחמה ומוראותיה יושבת על כולנו. אלה שבבית, אלה שבשדה הקרב, אלה שבשָׂדות ובמטעים ואלה שבחמ"לים האזרחיים השונים. היא מכבידה על הלב ועל הנפש כמו שמיכה חורפית עבה של תעוקה מתמדת. הכיסוי הבלתי פוסק של המלחמה בכלי התקשורת, הדיווחים מן השטח והסיפורים האישיים של הנפגעים בה וממנה, לא מאפשרים התנתקות מן המציאות. גם אם אתה מצליח להתנתק לשעה קלה מן החדשות, סופו של דבר שאתה נשאב אליהן, וגם אם אינך נשאב אליהן, אתה שקוע בתור חור שחור של חרדה, של יגון ושל אי ודאות.
החיים בשגרת מלחמה כרוכים בניסיון עיקש להיאחז בשגרה המופרת, בסדר יום כלשהו, במטלות, ותהיינה הקטנות ביותר, כמו בישול, ניקיון וכביסה, ביקור אצל רופא או עבודה ממועטת. הם מערבים גם רגשות אשם. איך אני יכול לבשל, ליהנות מלחם שאפיתי, או להתפרקד על כורסת הטלוויזיה מול 'הכוכב הבא,' בשעה שחיילי צה"ל מטהרים בית-בית בעזה או בטול כרם, או שוחים בבוץ ומי גשם בניסיון לישון מעט.
ההחזקה של זה, המאמץ לשמור על איזון פנימי, על קשר עם העולם, ובו-בזמן עם הפנימיות. גובים מחיר רגשי, נפשי וגופני. אחרי חודשיים כאלה, בימים האחרונים התחלתי לקום מן המיטה בבוקר עם כאבים בגב התחתון. אתמול בערב, אחרי נסיעה לכרמיאל, כדי לאסוף ארגז פירות וירקות עשיר ומגוון ממשק שוסטר במושב לימן, רק כדי לעזור להם לשרוד, שמעתי בדרך על ההתנקשות בבכיר האיראני, זה כבר הבהיר לי מה עתיד להיות ההמשך.
כשהגעתי הביתה כבר קראתי על איומי איראן וחיזבאללה כי יגיבו על החיסול, הדריכות שלי הגיעה לשיאה. הבנתי שאני יושב וממתין לקול האזעקה, יודע שאני לכוד במציאות הזאת, ושהדבר היחיד שאוכל לעשות הוא להיכנס לממ"ד עם בניי, ולקוות לטוב.
זה החליש אותי לגמרי. הרגשתי שאני גמור. האנרגיה שלי ירדה, לא הייתי מסוגל לעשות דבר. אז עשיתי מה שאינני עושה לעולם, אלא במצבי חולשה וחולי. לבשתי גופיית גטקס ארוכה ומכנסי פיג'מה, ונשכבתי מול כורסת הטלוויזיה. מיכאל, שסבל כול יום האתמול ממיגרנה, בא לשכב לצדי, וכך צפינו ב'כוכב הבא.' אחרי כן הלכנו לישון. אבל גם כשקמתי הבוקר, אפילו אחרי האימון הארובי, הרגשתי שאין לי כוחות, שקשה לי להתמקד ולהתרכז, קשה לי לכתוב, לערוך או לקרוא, לבדוק עבודות או לעשות כול דבר אחר. עבדתי מעט ולאט, עד שלא יכולתי עוד.
עכשיו סיימתי שעה של בישול. כבשתי לפתות וסלק בצנצנות, ומשני הסלקים שנותרו בידיי בישלתי בורשט. בסלק המבושל אשתמש להכנת סלט סלק מרוקאי. הקפצתי ירקות עם איטריות אורז, כדי שיהיה לי מה לתת למיכאל בצהריים. לדניאל יש שניצלים מוכנים לצלייה על הפלנצ'ה. ועכשיו אני יושב מול המסך, עם חצי כוס יין אדום, כי אם אני לא מסוגל לעשות דבר לפחות איהנה.
צריך להחזיק מעמד. אין ברירה אלא להחזיק מעמד. המלחמה הזאת לא עושה סימנים של סיום. לאיש מבין המעורבים בה, מלבדנו, אין אינטרס לסיימה. לא לנתניהו, שגורלו האישי והפוליטי תלוי בהמשך המלחמה, לא לסינואר, שחייו והקריירה הפוליטית שלו תלויים בה. רק אנחנו, האזרחים, משני צידי הגבול, מותשים והרוסים ממנה לגמרי. אני מקווה שעוד נזכה לרגיעה, לשלום, לשינוי. אבל זו תקווה קלושה כרגע. ולכן אין ברירה אלא להמשיך לתחזק שגרת מלחמה, הגובה מחיר נפשי ופיסי כזה. ולנוח. פשוט לנוח כשמרגישים שצריך. כי אין לנו ארץ אחרת וגם לא דרך אחרת, מלבד להיאחז בארץ הזאת בציפורניים, ולהיאבק בה על הזכות לחיים.
