סיור מודרך בעיירות גנצא והרצוגובינה. או: פשרנות הרוב וחכמת המיעוט.

התנגדות ושמחות אחרות (107).

     דווקא לנוכח התעצמות ההתנגדות, ריבוי פניה ועוצם כוחה, אחד הדברים המדאיגים אותי יותר מכול, וכמוני גם את עוד הרבה פעילי ופעילות התנגדות אחרים, הוא כוחו השואב של המרכז המתון.

     המרכז המתון מורכב מרוב-רובם של הישראלים החילוניים הליברלים, שרוצים רק לשוב אל ישראל הפורחת, המשגשגת. אנשים אלה עייפים מאימי ההפיכה המשטרית וממידת התובענות שדורשת ההתנגדות לה. אלה אנשים טובים וישרי דרך, הנמנעים בכול מאודם מקונפליקטים מיותרים ומבקשים אחר ההידברות, הפיוס והפשרה כעיקרי חיים.

     דרך ההתגבשות של המרכז המתון הזה היא התבדלותו מ'שוליים'. כול מי שאינו קורא לפשרה או להידברות הוא 'קיצוני'. וכיוון שמדובר במרכז המבקש להיתפס ככזה, הוא בונה את תוקפו המוסרי על בסיס יצירת סימטריות בין 'קיצונים מימין' ל'קיצונים משמאל.' הסימטריה היא כלי הקודש של המרכז המתון. היא המקנה לו את תוקפו בעיני עצמו.

     המרכז המתון הוא מקום טוב ונוח לחיות בו. חבריו וחברותיו נמנעים ככול האפשר מקונפליקטים, מהתנגשות עם המחנה שמנגד, מהתגרות בחוק ומהתמרדות נגד השלטון. גם כאשר השלטון שוב אינו שלטון, אלא משטר סמכותני, מבקשים חברי וחברות המרכז המתון לצמצם ככול הניתן את נקודות החיכוך בינם לבינו. כדי להשיג זאת, הם מבליטים נקודות של דומות בין המחנות. כולנו יהודים, כולנו אוהבים את יום הכיפורים, כולנו אחים וכך הלאה. הדומות היא מנגנון הגנה, שבא לטשטש את נקודות המחלוקת, לשייפן, לאפשר למרכז המתון להתנהג כמו ג'לי, להימתח לכאן וגם לכאן, להתאים את עצמו לנסיבות.

     המרכז המתון מבליט את הפער בין המחאה כתנועת התנגדות עממית לבין האופוזיציה, האמורה לייצג את חבריה, ובין פעילי המחאה לבין מוביליה, המבקשים לנווט את ההתנגדות, שאין ואי אפשר לנווטה כלל. אנשי ונשות המחאה מתוסכלים תדיר מפני התנהלות האופוזיציה, מפני שאינה לוחמנית דייה לטעמם. פעילי ההתנגדות תוקפים את מוביליה, כאשר הם מעזים לבטא קריאה להידברות, לפשרה או לאחדות, מפני שהיא מנוגדת לתכלית המאבק, לטבעו ולעוצמתו.

     הסכנה הגדולה הטמונה במרכז המתון באה לידי ביטוי כאשר בית המשפט העליון הודיע שהמבצר לא נפל, ובפסק הדין 0:11 התיר לנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים לקבל לידיו את המנדט להקמת ממשלה.

     הסכנה הזאת התממשה שוב כאשר נכנס בני גנץ לממשלת נתניהו, ובזה העניק לגיטימיות לשלטונו. היא שבה ובאה לידי ביטוי כאשר אנשי ממשלת השינוי נמנעו מחקיקת חוקי הנאשם, והתגלגלה שוב ושוב, במהלך תשעת החודשים האחרונים, בניסיונות ההידברות הנואלים במשכן הנשיא.

     היממה האחרונה מראה כי הסכנה הזאת עלולה להתממש שוב. אחרי אירועי יום הכיפורים, אנשי נתניהו קוראים מתוך ממשלתו לשר בן גביר כנטל, חלק מאנשיו יוצאים נגדו, וכך גם אנשי עוצמה יהודית. הצעדים הללו הם צעדי הכנה לסילוק עוצמה יהודית מן הקואליציה ומן הממשלה, כדי להכשיר את כניסתו של המחנה הממלכתי לממשלה.

     הנסיבות המדיניות, הפוליטיות והמשפטיות גם מזמנים את שעת הכושר לכך. משולש האינטרסים בין ארה"ב, סעודיה וישראל, בכול הנוגע לכינון יחסים ביניהן; הצלחת המחאה בעיכוב ההפיכה המשטרית והתגברות ההתנגדות האזרחית למהלכי הממשלה; הדיונים בעתירות הסבירות, הנבצרות, אי הכשירות וניגוד העניינים בבג"צ ומצבו המשפטי של הנאשם – כול אלה יוצרים למחנה המתון את ההזדמנות המושלמת לעשות שוב את הטעות הנוראה ביותר שטבעו משיא אותו לעשות – להצטרף לממשלה כדי לתמוך בהסכם השלום, כדי למנוע קרע בעם, ואגב כך גם לתת לנאשם קרש הצלה, שיוציא אותו ממדמנת הקלון אל ספרי ההיסטוריה.

     החיים בחברת האדם אפשריים רק מתוך מסירת חלק מכוחו ומחירויות היחיד לכלל. שהרי בלעדי זה, אדם לאדם זאב, האנרכיה מותרת וחיי שיתוף אינם אפשריים כלל. בהתאם, עם המבקש לשמור על קיומו ועל שרידותו יבקש תמיד להימנע מעימות, להגיע להידברות, להסכמה, לפשרה. אבל הנטייה הטבעית והכול כך מובנת הזאת עלולה גם להדחיק ניגודים חריפים, מחלוקות החייבות לבוא לידי הכרעה ברורה, ולהרחיק מן העין ומן הלב עוולות המוכרחות לבוא על פתרונן.

     הערגה לעבר הישראלי מלפני תשעה חודשים, של המחנה המתון, היא לעבר לא רחוק אך כוזב. שלוות החיים הנהנתנית שנהנינו ממנה כולנו עד לפרוץ ההפיכה המשטרית ולתחיית ההתנגדות נגדה נקנתה בזכות עיניים עצומות מול זוועות הכיבוש, הדרת הנשים, הפגיעה הפיסית בלהטבק"ים והפגיעה היומיומית בזקן ובשורד השואה, במוגבל, בחלש ובנזקק.

     ההפיכה המשטרית, שבה 5-7% מתושבי ישראל והשטחים הכבושים קמו עלינו לכלותנו, ועוררה מולה את תנועת ההתנגדות, איננה קריאה להתחזקות המרכז המתון. ההפיכה המשטרית היא מכונת רנטגן לאומית ענקית, החושפת את קרביה החולים של הישראליות – הכיבוש, המשיחיות, הגזענות, המיזוגניה, ההומופוביה, שנאת הזר והחלש. בהתאם, תיקון העולם שכולנו מייחלים לו אינו יכול ואסור לו שיבוא על בסיס פשרה, הידברות או פיוס, אלא דרך מאבק איתנים עיקש, מתמיד, פורה ויצירתי.

     ההתנגשויות ביום הכיפורים האחרון בין הישראליות, היהודית החילונית, לבין המשיחיות והחרדיות, לא נולדו אתמול. שורשיהן מצויים עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון, בראשית צמיחתה של תנועת ההשכלה באירופה והתנגשותה ביהדות הגלותית. הן המשיכו בימי העלייה השנייה, במאבק בין הישוב הישן לבין הישוב החלוצי ו/או החילוני החדש, בתחיית הספרות העברית החדשה מתוך ספרות הקודש, ועברה למגינת ליבנו גם דרך ציוני דרך קשים כמו ההתנתקות, רצח רבין וההפיכה עתה.

     אך בניגוד לכול מה שעברנו למן הקונגרס הציוני הראשון ועד הנה, הגיע זמן הכרעה. שבעים וחמש שנים אחרי שנוסדה מדינת ישראל, כביתו של העם היהודי, כמדינה יהודית דמוקרטית, באה ההפיכה המשטרית וחשפה את קרביהן החולים של המדינה ושל החברה כאן. כעת הוא זמן ההכרעה. ובזה לא תועיל שום סוכת שלום, יועילו רק ניתוח, איחוי, ריפוי ותיקון.

     חג סוכות שמח ומלא תקווה.